אני מגלה מחדש את השיר היפהפה הזה בגרסה של אתי אנקרי מתוך "עבודה עברית", אוסף מחווה לחמישים שנות יצירה מקורית. מעט קאברים לשירי נצח מצליחים להתעלות על הביצוע המקורי. כאן זה קרה. בועז שרעבי הלחין את אחד הטקסטים המופתיים שכתב אהוד מנור. מראות מוכרים חולפים בנסיעת רכבת, שמעלים תמיהות, שאלות ומסקנות על נפלאות האהבה, על אכזריות הזמן.
אתי אנקרי העניקה לשיר פרשנות רכה משלה בעיבוד אווירה אוריינטאלי פריך יוצא מהכלל של אלון אולארצ'יק. אם בועז שרעבי שר את השיר בטון מחלחל, אנקרי כמו מרחפת בין השורות. צלילי העוד, החליל והכינור נושאים את קולה לאזורי מזרח תיכון אקזוטיים משכרים. זוהי בהחלט המשאלה שלה.
אל מול עיני חולפות עכשיו תמונות,/ רכבת לילה עמוסת קרונות
בחלונות מוארים/ בתמונה אחת עוד ילד/ באחרת גג ודלת
כה מוכרים.
אני רואה ספסל ותחנה/ ויד מונחת על כתף קטנה,
וחיוכים חמים/ מישהו עצום עיניים/ הצוחק עד לב שמיים,
נער תמים.
איזה עולם מוזר/ עולם מוזר.
שפתיים לוחשות באפלה/ רואה ולא שומע אף מילה
לפני הנשיקה.
איך שימרנו את הטעם/ איך הלב היכה כמו רעם
עד השתיקה.
איזה עולם מוזר/ איך הזמן שלי נוסע/ ואני היטב יודע
איש לא חזר/ אל קו ההתחלה/זוהי רק משאלה.
תגובה אחת
זה באמת שיר מופתי. מישהו יודע מה הרקע למילים המרגשות אל אהוד מנור?