עיון ביקורת

שלום חנוך, בפסטיבל ישראל 2015, מופע פתיחה (אורחים: דני סנדרסון, ברי סחרוף, אבי סינגולדה, יהודה פוליקר, מאי 2015)

מוסיקה הופעות, מוסיקה ישראלית

מאחורי ישבו שתי נשים, שחיכו בציפייה דרוכה ל”מאיה“. מבחינתן, מופע של שלום חנוך ללא “מאיה” אינו מופע של שלום חנוך. ברוב השירים האחרים הן פטפטו, מה שגרם לי להעיר להן. “חוצפן”, צעק עלי הגברתן שישב ביניהן. “מי אתה ש…” שתקתי. פחדן שכמוני. מצד שני, מה אני צריך צרות. אגב, “מאיה” הגיעה בסיום. הייתה שמחה גדולה מאחורי גבי.
שלום חנוך יודע שעל  “מאיה”  הוא כנראה אינו יכול לוותר. יש עליה קונצנזוס ממש כמו שיש על “תפסתי ראש על הבר”, שהפעם חלק עם דני סנדרסון והגיטרה הבלוזית שלו. שמעת את זה אלף פעם. תשמע אלף ואחד. אין ברירה.
לשלום אסור לאכזב. נדמה לי, שהוא גם מודע לכך, שבערב במסגרת פסטיבל ישראל – אתה חייב לרצות גם את הקונצנזוס של הקהל שלך, להגיע לכולם, למרות שבא לך אשכרה ערב רוק על טהרתו, ואולי אפילו עוד כמה שירים מהאלבום החדש.
בשלב מסוים של הערב הודיע שלום שיהיה הרבה רוק, ומיד עדכן והרגיע  מעט – “ויהיו עוד דברים”.
שלום, למרות ה”עוד דברים”, היה חדור מוטיבציה לעשות רוק, אבל הוא גם מצא דרך לתת את “המיטב”. אסופה שתענה על רצונותיו ותנסה לרצות הקהל הגדול. אם מדברים על טעם אישי, חסרו לי בערב הזה כמה שירים אולטימטיביים כמו “על פני האדמה”.
אם רוק – אז שלום הגיע טעון אנרגית נעורים שעברה מ”מה שיותר עמוק“, דרך “ככה וככה” עם ברי סחרוף, “חתונה לבנה”, “לך לפסיכיאטר” עם יהודה פוליקר. גם “משיח” בא. ובקינוחים – “סוף עונת התפוזים”. לשם כך הוא תגבר את המערך שלו, שבראשו רוני פיטרסון ומשה לוי, ביוסי פיין (על הבס), ובארבעה אורחים שכל אחד גיטריסט בפני עצמו – סינגולדה, דני סנדרסון, ברי סחרוף ופוליקר. ערך מוסף? ככה וככה.
בערב כזה, עלולים ליפול להתרפקות נוסטלגית מאשר אמירה בזמן אמת. אבל אצל שלום, כמו בקלסיקה, רוב השירים עברו את מחסום-מבחן הזמן, והם עדיין אמירה, גם בעניינים שבינו ובינה. (“חתונה לבנה“) הוא עצמו מצליח להימנע מגלישה למקומות של התלטפות עצמית. מצד שני, הייתי רוצה לשמוע ממנו מילים כמו “ישמור אותי האל מפני האמונה” דווקא בפסטיבל ישראל בירושלים (השיר “אל תקרא לי עם“), וזוהי כנראה דרישה מוגזמת, אם מדברים על קונצנזוס.
זה היה מפגש מחודש עם היוצר החשוב והמיוחד ביותר ברוק הישראלי. שלום חנוך 2015 הוא בנאדם פתוח , מתבונן בפרספקטיבה בשירים ישנים, אולי פחות כוחני, אולי יותר אינטימי. קול עשן, סדוק ורוטט טעון-תחושות. השירים הם כבר הקלאסיקה שאחרי מאיר אריאל, אריק איינשטיין, תמוז, חתונה לבנה, מחכים למשיח, רק בן אדם, בגלגול הזה.  שלום אינו מסמן גבולות. אם סלט מכל התקופות – אז עד הסוף. שלום של האתמול ושלום של היום התחברו.
זה לא היה מופע סיכום של מי שמתכוון לתלות את הגיטרה. מה ששלום חנוך עשה בערב הזה הוא להחזיר אותנו לתחנות שלו, שהיו גם התחנות שלנו. וזוהי מוסיקה, וזוהי אמת של בנאדם, שיודע לחזור לשירים הישנים, מנקודת הזמן הזו, לחבר את “חתונה לבנה“, ל“בגילגול הזה” ל”המקרה והטעות“, האחרון שלו, משרטט מחדש קווי מתאר מוכרים, ואינו שוכח להגיד לנו מאין באנו ואיפה אנחנו חיים.

שירים: לילה, אדם בתוך עצמו, קח לך אישה, מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר, מה שיותר עמוק, תמיד זה עכשיו, בואי לרקוד, לא יודע איך לומר לך, אהבה שקטה, ילדים של החיים עם ברי סחרוף, ככה וככה – עם ברי סחרוף, עץ השדה, חרש נושבת, פנס הרחוב, אני שר, אנשים, תפסתי ראש על הבר – עם דני סנדרסון, שיר דרך עם דני סנדרסון, אמא שלי, חתונה לבנה, המקרה והטעות, למה לי לקחת ללב – עם יהודה פוליקר, לך לפסיכיאטר – עם יהודה פוליקר, משיח, בגלגול הזה הדרן: אהבת נעורי, הדרכים הידועות, סוף עונת התפוזים, מאיה.
נגנים: יוסי פיין – בס, משה לוי, טל אבירם – קלידים, אשר פדי – תופים, זיו הרפז – בס, רוני פיטרסון – גיטרה , נועה איילי – צ’לו

צילום: מרגלית חרסונסקי

גלריה
דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


7 + 8 =