עיון ביקורת

ברי סחרוף, ליקוטים (נענע דיסק, מאי 2016)

מוסיקה ישראלית

“נשקיני” בפתיחה הוא קטע רוק אינסטרומנטאלי ספוג בישראליות מזרחית, טעון במתח חריף, שבין חילוניות לקדושה, מספר סיפור למרות שהוא נטול מילים.
ברי סחרוף פונה למזרח גם במוסיקה שהלחין ועיבד עם חבריו ל”ירח”, של נתן אלתרמן, המביע התפעלות ממעשה הבריאה. השיר מתאר  סיטואציה של התבוננות בעיר בשעת לילה. המראות הנשקפים מבליטים את הראשוניות המופלאה, השמורה גם לנופים הנדושים ביותר – “גם למראה נושן יש רגע של הלדת”. תופעות הטבע הקבועות כמו ירח, שמים, עץ ומים מתגלות כשהן אפופות אווירת מסתורין מתוחה: שמיים בלי ציפור זרים ומבוצרים, הירח על כידון הברוש. אין צורך להמציא את הטבע מחדש, אלא להתבונן בו במראותיו הנושנים, ולחשוב על רגע הולדתם מתוך הכרה שניתן לראות-לחוות מחדש את יופיים הנצחי ולגעת עוד פעם בסוד הבריאה – “בתוגת צעצועיך הגדולים”  “תוגת הצעצועים” באווירת המסתורין המתוחה עוברת במוסיקה של השיר הזה.
האלבום הקצר מורכב מתערובת מעט מוזרה של שירי משוררים וקטעים אינסטרומנטליים. המשוררים מייצגים תרבויות עבריות שונות. מצד אחד אלתרמן ואברהם חלפי המודרניסטים, מצד אחר הפייטן ר’ דוד בוזגלו, וסמי שלום שטרית, ילידי מרוקו. התמהיל המגוון מעיד את האוריינטציה הרב-תרבותית שסחרוף בחר ללכת בה – גם בטקסטים גם באלמנטים מוסיקליים.
מצד אחד: סערת גיטרות הרוק שחוברת לטקסט אירוני לא פשוט של אברהם חלפי כמו “שיר בנאלי” – על החיים ובעיקר המוות בשירתו  הישירה מאוד של סחרוף, כמו נטולת רגש. אצל סחרוף גם באי תאימות ישנה אמת, ואתה לא יכול שלא לחבור לקול האפל הנמוך והמחוספס.
מצד אחר: הרוק המתובל במוסיקה מזרחית קצבית שמחה  שמנסה לחבור למילים הפשוטות של הפיוט האומר: “אלי למה עזבתני שוכן בר/ נע במדבר” (ר’ דוד בוזגלו), אלא שכאן יש תחושה של שני קווים מקבילים שאינם נפגשים.
לעומת זאת, מתרחשת פגישה אינטימית יפה עם ה שיר “כשייתמו המילים” (סמי שלום שטרית), שיר שאומר – גם כשייתמו המילים, עדיין יהיה מצב דורש מילים. השיר הקצר מסתיים במילים: ‘שָׁמַיִם’ הוֹלֵך עִם ‘כְּנָפַיִם’, משחק בחרוזים, המסמל את היצירתיות. עיבוד עשיר של ניגודים קצביים,  מלודיה ייחודית וטון דרמטי שנעטף באווירה כמעט אפוקליפטית, בחבירה של צליל אקוסטי ואלקטרוני במיזוג מערבי-מזרחי היוצר אווירה סהרורית.  כאן סחרוף הצליח להפוך את הנרטיב להוויה דרמטית טעונה במתח, שבה השירה מביעה את עומק החרדה ממצב סופני, אבל עדיין מלאה בעוצמות של תשוקת היצירה.
לפני סיום “טווסכחול לבן” קטע אינסטרומנטאלי אלקטרוני מערבי מזרחי,  בנגינת הבולבולטרנג של אהובה עוזרי, שהוא תרכיז של הרב-תרבותיות רחבת האופקים באלבום. ב”רחובות סגולים” בסיום (מילים: אודי שרבני) משאיר אותנו ברי סחרוף בצד האפל של המציאות בה “נהרות אדם יבשו אין בהם תקווה”, והטון הקודר כמו גם המוסיקה משדרים את עומק הקדרות. דווקא בחוסר הקוהרנטיות באלבום, אני מוצא את ברי סחרוף המתלבט – בין כל החלקים המרכיבים אותו נכון לעכשיו, וההתלבטות הזו היא הוא.

השתתפו בעיבודים:  בנו הנדלר, גידי רז, אורן לוטנברג, ניר מנצור, איתמר דוארי

שירים: נשקיני, ירח, איו, אלי למה עזבתני, שיר בנאלי, כשייתמו המילים, טווס כחולבן, רחובות סגולים

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


7 − 5 =