עיון ביקורת

ג'ו בונמסה, ענק הגיטריסטים? (ההופעה, היכל התרבות אוגוסט 2019)

מוסיקה בלוז, מוסיקה הופעות, מוסיקה רוק

הגדירו את ג’ו בונמסה טיטן בלוז-רוק. אחרי הערב בהיכל, המטפורה עדיין יותר מרלוונטית. עידן טיטני הגיטרה לא תם. אנחנו מדברים על המיינסטרים של גיטרת הבלוז-רוק. לא אינדי רוק. תראו את להקות הרוק  הותיקות שעדיין מפוצצות איצטדיונים ואמפי תיאטרונים. מעט מאוד מוסיקת רוק קלאסית משודרת ברדיו המיינסטרימי. הרוב זה פופ מכל הסוגים. ועדיין – ענקי הגיטרה חיים, מנגנים, בועטים.  ג’ו בונמסה הוא תופעת טבע במוסקת הבלוז והבלוז-רוק לא פחות מאריק קלפטון.
אני נדהם מחדש מההופעה של בונמסה. תמיד יש הרגשה שהנגן הזה משתבח  כמו יין עם הזמן. בונמסה,  אגדה בחייו בגיל 42, יוצר בלוז – רוק ליגת על, שובר שיאי נגינה במהלך הערב. הוא סוג האמנים, שכנראה לא יאכזב לעולם. החבורה שהציב על הבמה היתה גיבוי של נגנים מקצוענים, מוכשרים ומלוטשים. בונמסה הפרפקציוניסט תמיד הקיף עצמו בנגנים אן.בי.איי. במחשבה שניה: המונח ‘להקת גיבוי’ חוטא לקבוצה. כל אחד מהחברים, נגן בזכות עצמו, מסייע לשדרג בגדול את את הצליל של בונמסה. במיוחד בלטו הקלידן Reese Wynans, מי שניגן בעברו עם סטיווי ריי וון ונגן הבס מייקל רודס מנשוויל ש”שוחח” הרבה עם בונמסה בדואטים גרוביים.
בונמסה הוא איש של מעט דיבורים כשהוא על הבמה. בביטוי הכי קלישאתי – המוסיקה מדברת בשבילו. הוא נפתח רק לקראת סיום, כשסיפר כי ההופעה בתל-אביב היא האחרונה בטור הזה. נדמה, כי האיש למד להכיר את המעריצים שיש לו כאן. פתאום נפתח.
בלוז ורוק מחוברים אצלו בקשר דם. כשהוא הגיע ל –  Nobody Loves Me But My Mother, הבנת כמה בלוז יש לו. המעבר ל Little Girl הראה כמה גם רוק בסיסי הוא חלק ממנו. מגוון הסגנונות הפך את הערב למרתק, בנוסף, כמובן, להצגת הפריטה הגדולה.
לא רק פריטה: לעתים  מתעלמים מכך שבונמסה הוא גם ווקאליסט משובח, אז כן, אלה לא רק האצבעות על הגיטרה, שמאפשרות לו להמריא. ב ‘This Train’, גם עוצמת ההבעה של רוקר שהשירה והנגינה מחוברים אצלו חזק. בשיר הנ”ל הייתה תחושה של מוסיקה דרומית כולל סולואים של הנגנים שמאחוריו עוד קטע מלהיב – “Sloe Gin’, מהקטעים היותר מזוהים עם בונמסה כמו גם ‘Mountain Time’ כהדרן שהביא את הנגינה בגיטרה לשיאים טכנית ורגשית.
יש הסוברים, כי ג’ו בונמסה הוא הגיטריסט הטוב ביותר שנשמע אי פעם, מגדירים אותו כמושיע העכשווי של גיטרת הרוק. סופרולטיבים אפשר לפזר בשפע. אבל ארבע שנים אחרי שהופיע כאן, בונמסה נשמע כמי שהגיע לעוד שיא בדרכו המוסיקלית. קונצרט רוק מסעיר . זה התיאור המדוייק. חבל שהקהל קם בעידודו רק בסיום.

Evil Mama, Just Cause You Can, How Deep This River Run, King Bee Shake Down, Self Inflicted Wounds, This Train, I Get Evil (Albert King Cover), Sloe Gin (Tim Curry Cover), Well Well (Delaney & Bonnie cover) , Nobody Loves Me But My Mother, Little Girl (John Mayall Cover) , Ballad Of John Henry, Mountain Time

צילום: מרגלית חרסונסקי

Evil Mama

Just Cause You Can

How Deep This River Run

גלריה
דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


+ 6 = 9