נגיד את זה עם כל התרתי משמע: הדואט הזה נולד משמיים. דניאל זמיר (סקסופון) כינה את אביתר בנא "קדוש". אביתר בנאי חייך מפינת הפסנתר שלו. האם חש גם הוא תחושת רוממות והאלהה?
שנרד טיפה לאדמה? בטח ששניהם מחוברים לשכינה. שניהם עברו מהפך בשנים האחרונות שהובילם לכיפות וציציות וכל השאר. והמפגש האקוסטי הזה בין הפסנתר, הגיטרה והסקסופון חיבר גם את הקולות. הוסיף עוצמות וזוויות אחרות למוסיקה. לא מוסיקה דתית דווקא. אנושית. מגיעה מכל מיני מקומות.
דניאל זמיר בא מג'אז. מאימפרוביזציה, מקום שבנאי לא הרבה לשוטט בו. אבל במוסיקה כמו במוסיקה, חיבורים נוצרים, אם מנקודת מפגש מיוחדת, גם מתוך אהבה יצירתית הדדית.
בינתיים מדובר בחיבור לצורך הערב בפסטיבל הפסנתר. בשלב מוקדם של הערב, דניאל ירד מהבמה, וחזר לקראת החלק האחרון של הערב, ואם תרשו לי לנסח שם אחר – זה היה גם "אביתר בנאי מארח את אמיר צורף", מופע שרץ כבר כמה חודשים טובים. אבל בכמה רגעי קסם בין ראשים מדברים ולבבות מתפעמים שהתחילן מ"אב רחמן" והגיע עד "אבא" ו"ואיך שלא", נולד בסיס להרחבת הדואו לטריו קבוע.
הטונים הגבוהים של אביתר מפלחים לעיתים את הלב. באחד השירים הוא שר: "כשהלב נשבר, זורח אור גדול, כשהכול טוב, אני מרגיש שאני שוכח". וזה משפט אחד שאומר הכול על היצירה. זה מגיע מסערה פנימית. (השיר "פקק תנועה") ויבואו בסולו גם "כשזה עמוק", "כלום לא עצוב", "יש לי סיכוי", ובסולו פסנתר זה נשמע הכי אביתר בנאי, מנגינות שמשרטטות את תחושת הנפש.
ודניאל זמיר? המוסיקאי והסקסופוניסט שעשה את החיבור המרתק ביותר שיצא מגבולות ישראל בין ג'אז למוסיקה חסידית למוסיקה ישראלית. הוא גם נותן קולו בשיר. הצד החילוני מתחבר עם הדתי, אלתוריו המלודיים שמעניקים צבע נוסף לערב, הייתי אומר – צבע יפה וחיוני. שזה לא יהיה המפגש האחרון שלהם.
אביתר בנאי: פסנתר, גיטרה אקוסטית. דניאל זמיר: סקסופון. אמיר צורף: גיטרות.
שירים: אב הרחמן (דניאל + אביתר), משיב הרוח (דניאל) היונה (דניאל + אמיר), טיפה, באמצע הלילה, מתנות, לילה כיום, תחרות כלבים, פקק תנועה, אין לי ברירה, אבות, כשזה עמוק, כלום לא עצוב, יש לי סיכוי (אביתר + דניאל + אמיר), אורייתא (דניאל + אביתר + אמיר), אורייתא (כנ"ל), כמה אלימות (כנ"ל), אבא (כנ"ל), ,ואיך שלא" (כנ"ל), רמח"ל (אביתר – פסנתר לבד)
