עיון ביקורת

דון מקלין, הקהל זלל את הקינוח – "אמריקן פאי" (אמפי פארק רעננה, יוני 2018)

מוסיקה הופעות, מוסיקה רוק

הקהל אכן זלל את ה"אמריקן פאי". הו, איזה קינוח זה היה בשבילו. עף על השיר. פתאום זה קרה. קמו, רקדו, הניפו ידיים, צילמו כמו מטורפים. הידד ללהיט. מה היינו עושים ללא העוגה האמריקאית הזו והנוסטלגיה. דון מקלין הרגיש, שבשביל השיר הזה קנו כרטיסים להופעה שלו, והוא משך אותו  לעשר דקות ומעלה.
מקלין הגיע, כהצהרתו, לעשות גוד טיים, הלך על קאברים של רוקנרולים, אבל דילג על כמה מהשירים היותר משמעותיים שלו. מה עם ‘Castles In The Air’? מה עם Empty Chairs? מה עם ‘Crying’? אם כבר – אז השירים האלה משמעותיים יותר מקאבר לריי צ'ארלס (‘Hide Nor Hair'). כשמדובר בדון מקלין, אפילו And I Love You So (המוכר מפרי קומו), אינו משירי החובה שלו, שאני ממתין להם.
הגעתי לאמפיפארק רעננה לשמוע את אחד הקולות שריגשו אותי בשבעים. במועדון המתגעגעים לסוונטיז, דון מקלין הוא אחד החברים הרצויים, ולפי הקהל באמפי גם המבוקשים. תמיד היה משהו מחמם בקולו. הוא המשיך להדהד בזיכרון במשך שנים, אבל לא במעמד מוסיקת חובה, שאתה ממשיך להסיר ממנה את האבק. תהיתי אם זה יחזיק מעמד אחרי כל השנים האלה. דון מקלין של שלושים השנים האחרונות לא הוציא עוד "קלאסיקות" ברמה של שירים שירים  "Crossroad" ו"וינסנט". היום, כשהוא בן  72, עם טנור שהתנמך קמעה, מקלין סוגד לנוסטלגיה, מרפרף בקלילות בדפי עברו, ומגיש מופע רוק  נטול יומרות לכל המשפחה, שכולל הרבה סיפורים, פטפוטי סרק והצחקות. סינגר-סונגרייטר, שבונה היום על אולדיס ורוק שנות החמישים – שישים. לא מתיימר ליותר מאשר "שירים פשוטים", כפי שהוא עצמו אמר לקהל.
בעבר מקלין היה בעיני מופת באופן שבו הוא סיפר סיפור באמצעות מלודיות מופלאות ודיקציה בהירה. ההמשך היה פחות מיוחד. יצירתית, מקלין נתקע איפשהו בשבעים. היום הוא חוזר מן העבר  עם תמהיל פשרה ומופע גיטרות קליל המצדיע לרוק ולפולק האמריקניים עם המון קלישאות נגינה, נגנים שבאו לעבודה, וללא תאורה אטרקטיבית. ב"וינסנט" שהגיע בהדרן, יכולת להבין את ההבדלים בין התרפקות על מוסיקה אמריקנית ישנה לאמנות פופ אולטימטיבית.
הימים הטובים של דון מקלין הם כבר מאחוריו. מה שהוא עדיין מסוגל ומצליח לעשות – הוא ערב קליל של קלאסיקות רוק הנשען על כמה מלהיטי הזהב שלו. המוסיקה שלו לא מתה כמו שהוא שר ב"אמריקן פאיי", אבל היא חיה  בזכות היכולת שלו לעשות גודטיים לאנשים. תאבי נוסטלגיה, או כמו שאומר אחד הבתים בשיר הזה: "ואולי הם ישמחו קצת" –
And I knew if I had my chance/That I could make those people dance/And maybe they'd be happy for a while"

צילום: מרגלית חרסונסקי

וינסנט

גלריה
דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


5 + = 8