עיון ביקורת

יאיר דלאל ואנסמבל עלעול, דרך הבשמים (מגדה)

מוסיקה ישראלית, מוסיקת עולם, מיוחד

איפה יאיר דלאל? אני מחפש אותו שנים. אני נזכר בו כמעט בכל פעם כשמדברים כאן על מוסיקה אוריינטאלית ישראלית אותנטית. בשביל לרענן זיכרון – שלפתי את האלבום הנפלא “דרך הבשמים”, וחזרתי לביקורת שכתבתי לפני 18 שנה על הופעתו בבר-מועדון קטן בשכונת פלורנטין.
בדימיונו, רואה המוסיקאי יאיר דלאל שיירת גמלים על אנשיהם וסחורותיהם עושים דרכם במדבר לילות כימים, מספרים סיפורים, שרים ורוקדים. הא מדבר על מסע בדרך הבשמים מחופי האוקיינוס ההודי לחופי הים התיכון, אחת הדרכים העתיקות והחשובות ביותר במזרח התיכון, בה חצו בני אדם מדבריות רחבי ידיים כשהם רכובים על דבשות גמלים, כשבאמתחתם סחורה יקרה מפז, בשמים ותבלינים, אשר מהווים עד היום מוקד משיכה למין האנושי. . המסע שאמור לייצג את דרך השלום הוא עדיין בגדר אוטופיה. האלבום “דרך הבשמים” מוקדש למסע הזה במוסיקה מתובלת בתבליני המזרח. בלשון מטפורית – הצלילים מדיפים ריחות הבשמים. היצירה בת 6 הקטעים היא מוציאה למסע , המשתלב נפלא במגמות העכשוויות של מוסיקת העולם מהמקאמה, המוסיקה של המזרח התיכון ועד זו של המזרח הרחוק. הכלים – קשת אקוסטית מגוונת מהקלרניט הטורקי ועד ועד הטבלה, הטמפורה והסיטאר. במוסיקה לוקח יאיר דלאל נשימה ארוכה ועמוקה, מעניק את תחושת המרחב האוריינטאלי של דרך הבשמים, מגיע בסופו של המסע אל מה שנחשב עדיין אוטופיה – השכנת שלום לאורכה.

יצירות: אל חליג’, פטרה – איך רוקד גמל, יתרו, מעבר לנהר, דרך הבשמים, שלום לים התיכון
לחנים: יאיר דלאל “מעבר לנהר” – ניסן כהן עברון
נגנים: יאיר דלאל – עוד, כינור, שירה, אייל סלע – חלילים, קלרניט, קלרניט טורקי, נורית עופר – טבלה, טמפורה, שירה, אבי אגבבה – כלי הקשה, אייל פראן – סיטאר, גיטרה וסאז

על הופעה של יאיר דלאל במועדון המחוגה בת”א 2001.

יאיר דלאל מתיישב לאלתר בכינור. משמאלו על הרצפה במזרחית ארז מונק בטבלה ומימינו אבי אגבבה  על ההקשה. אנחנו בבית רעוע בפלורנטין, מנסרה שהפכה מועדון. היזמים שני חבר’ה צעירים שמאמינים כי מהדרום תיפתח הטובה. לקח לי יותר מחצי שעה למצוא הסימטה. מדובר בגב של פלורנטין, ליד דרך יפו-תל אביב. חור. מבחוץ לא רואים שזה מועדון.
בפנים בקומה למטה, לוגמים משהו לפני שעולים לקומה השניה. תופסים כסא, כורסא.  יש ספסל בצד. יהודה מבעלי המקום אומר לי: דלאל זה מיינסטרים, לעומת מה שהולך כאן בלילות, כשחבר’ה נפגשים לאילתורים של אלקטרוניקה וכל דבר. מיינסטרים או לא: בסוף הערב רשמתי ששמעתי את השוליים היפים של המוסיקה המזרחית. ברחוב המחוגה, במה קומפקטית, אווירה טובה, שמעתי מוסיקה מזרחית אותנטית של יוצר שמחובר חזק לשורשיו, למעשה לעצמו-מהותו, ושל שני מקישים ענקים שנותנים לו מה-הוא-צריך.
כשיאיר דלאל נוטל את העוד, הבעת פניו רצינית. רק על פניהם של מונק ואגבבה מתפזר חיוך של הנאה-אהבה. מלווים אותו בעדינות. פה לא תהיה חאפלה, פה זה לא מועדון הפלאקה, פה אין תחרות על רייטינג. פה נרקמת המוסיקה המזרחית המקומית האותנטית.  את זה צריך לספר לכל מי שחושב שמוסיקת חתונות ימתיכונית של טברנות  היא המוסיקה האוריינטלית שלנו. יכול להיות שזה התשלום שדלאל צריך לשלם: להופיע לארבעים איש באיזה חור בפלורנטין.
שמענו איך מתחברת המסורת העשירה של העולם היהודי והערבי, במיוחד הפייטנית.  בעולם הגדול, יאיר דלאל נחשב WORLD MUSIC. ברחוב המחוגה, דלאל הוא ישראלי בלא שום אוונטה אתנית. פשוט – שילוב של קטעים מקוריים עם מסורת מוסיקלית שהולכת ונעלמת, כפיוטים יהודיים עיראקיים לצד שירים כ”דרך הבשמים”. דלאל אינו רועה בשדות זרים. מתוך הישוב הזה הוא בא, אבל פתאום שומעים אצלו משהו שמזכיר מוסיקה בלקנית או צוענית, לא כסגנון אלא ברוח הנגינה.
הקצב שמונק ואגבבה מוציאים מספק עוצמה פנימית. הם עוטפים את דלאל. מתוזמנים ומתואמים, נהנים ומתענגים, משנים קצבים להפליא. כאן אולי בא ליתר ביטוי אלמנט ה”וורלד מיוסיק” כשכלי הודי כטבלה מתחבר למוסיקה ערבית.   ככה באמצע המופע, עולה חיוך קל על פניו של דלאל. “אני אספר לכם סיפור”. צריכים לשמוע את הטון השלו, כשדלאל מספר מעשיה על חמדן והגמל הכי מהיר במדבר.
דלאל, מונק ואגבבה יוצאים מצניעות. הם מנגנים בלי מאמץ, מתוך אהבה, וכשדלאל נותן קולו בשיר ב”דרך הבשמים”, זה הד קולי למסורת. אותנטי, בלי דאווינים של פרפורמר, בלי פזילה לאתניות מסחרית. בשכונת פלורנטין, רחוב המחוגה , שמעתי מוסיקה מזרחית ישראלית.

יאיר דלאל: כינור, עוד, שירה, ארז מונק: טבלה הודית ודרבוקות, אבי אגבבה – דרבוקה, דף ובנדיר מועדון המחוגה ת”א.

The Perfume Road Yair Dalal & Al Ol Ensemble
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


6 + 8 =