כואב אבל פחות. הכאב כבר "שקט כמו נחל". פוליקר מסכם מצבו בינו לעצמו. "לא משקר לי כבר כמו פעם/ והכל יותר בהיר". שיח אישי שאומר: יש לי מה להגיד עלי ועליך – אבל מנקודה של מבט מפוקח יותר, פחות כאב הולם, יותר – מתוך רצון להיות שלם עם עצמי, ללא ציפיות מוגזמות. הנקודה הזו אינה סוף הסאגה האישית. יש עוד מה לספר ולכתוב, אבל בשלב הזה – הפיוס וההשלמה הם הצורך הפנימי שפועם בלב.
ההתפקחות הולידה לחן נוגה, טון רגוע, איפוק טעון. קולות ליווי של הרמוניה עוטפת. שיר שמתקדם עקב בצד אגודל. פוליקר בקצב של הליכה איטית, זהירה ומעודנת. חיוך קטן, חלום בלי זמן, בוקר של יום חדש. לא מבט מעלה אל פסגות, לא שקיעה לתוך מלנכוליה, אלא התפייסות. זה הוא ולא אחר. לעמעם אורות.
תפסת אותי הפוך/ בדיוק כשהמילים תלויות
ועדין לא החלטתי/ איזה חולצה ללבוש.
הפרצוף שמשתקף שם/ במראה שעל הקיר
לא משקר לי כבר כמו פעם/ והכל יותר בהיר.
פזמון: נעים מאוד זה אתה/ אחרי דרך ארוכה
עם חיוך קטן/ וחלום בלי זמן/ בבוקר יום חדש.
הכאב שקט כמו נחל/ האהבה תמיד מעל
ויש לי עוד מה להגיד לך/ עליך ועלי
תפסת אותי הפוך/ לא שומע, לא רואה
ואני לא זוכר מתי יצאת/ אל הרחוב המתעורר
דלת, מנעול, מפתח/ להכנס ולצאת
לבוא מתי שבא לי/ וללכת עם הלב.
פזמון: נעים מאוד זה אתה/ אחרי דרך ארוכה
עם חיוך קטן/ וחלום בלי זמן/ בבוקר יום חדש.
הכאב שקט כמו נחל/ האהבה תמיד מעל
ויש לי עוד מה להגיד לך/ עליך ועלי
והמילים עודן תלויות/ מחפשות את הסיפור
הכאב שקט כמו נחל/ האהבה תמיד מעל
תפסת אותי הפוך/ בבוקר יום חדש
ויש לי עוד מה להגיד לך/ עליך ועלי
פזמון: נעים מאוד זה אתה/ אחרי דרך ארוכה
עם חיוך קטן/ וחלום בלי זמן/ בבוקר יום חדש.
הכאב שקט כמו נחל/ האהבה תמיד מעל
ויש לי עוד מה להגיד לך/ עליך ועלי
