השיר מתוך האלבום "סביבנו" מחזיר לימים שמלחינים מקומיים העמידו לעצמם אתגר – הלחנת שירי משוררים שלא נכתבו כפזמונים להלחנה. נדמה לי שרק במוסיקה המקומית מדברים על "שירי משוררים" כמעין ז'אנר נפרד. מוסיקאים וזמרים מחפשים טקסטים מהזן הזה אולי בשל מחסור בטקסטים ראויים להלחנה. פעמים, המשורר התכוון לדבר אחד, ואילו המלחין הלך לכיוון אחר. מי שמחפש אינטראקציות מושלמות – לשווא יחפש. השיר של נתן זך עוסק בקשר שבין הלב=זיכרונות והנפש. המשורר עושה שימוש בדימוי הציפור הפצועה לליבו של הדובר (משורר) הוא מתייחס אל הציפור בחמלה, וכך גם אל ליבו. הלב הוא מאגר של רגשות/ זכרונות גם אלה האמיתיים, גם אלה הבדויים. כאשר הלב ינוח (כמו הציפור שקיבלה טיפול) – ייעלמו הזיכרונות כולם, וזוהי ללא ספק רמיזה למוות, שהוא סוג של שחרור גופני ובעיקר נפשי.
איזו מנגינה הייתם בוחרים לשיר כזה אילו קראתם את השיר כפי שהוא? עצובה, לא? יוני רכטר בחר דווקא במוסיקה קצבית שמחה, שילוב של פופ סרפינג א-לה ביץ' בויז וסווינג, מעין אנטיתיזה למשמעות של הטקסט. אין שום בעיה להכריז על כישלונו של המוסיקאי בהבנת הנקרא. מצד שני: יתכן וזוהי דרך המילוט של רכטר מהעיסוק המדכא במוות. שיתוף הפעולה עם גידי גוב כמו מתבקש בשיר הזה, והתוצאה הסופית גם אם אינה ידידותית (להיט) – מיוחדת.
ליבי הוא כמו ציפור פצועה
עוד תבוא בודאי גם השעה
בה אשכיב את ליבי למנוחה
כמו שאני עושה, בנפלה מעץ, בקרה, לציפור פצועה.
עוד יבוא יום בו ייעלמו זכרונותי
האמיתיים, מצער, והבדויים. בדאי
אינו צריך להצטער הרבה בהעלם זכרונותיו
האמיתיים, מצער, והבדויים. ודאי
שגם אני איני צריך להצטער בהעלם זכרונותי.
ויתכן שאהיה אז חופשי. סוף סוף. עד קץ.
חפשי כמו עץ לנדוד בהמון עליו ברוח
באהבה. ודאי שלא אוסיף עוד לדאבה. באהבה,
ודאי שלא אוסיף עוד לדאבה.
