בינואר 2016 שמעתי את החיבור  בין ירדנה ארזי וחבורת הגבעטרון בהיכל התרבות בת"א. הקהל שר והתמוגג על שירי ארץ ישראל. הייתה הרגשה שזו ראשיתה של ידידות מופלאה והצלחה בקופות. הנתונים מעידים שזו לא הייתה תחושת סרק. שבעים אלף איש כבר קנו כרטיסים למופע המשותף.
בתחילת הערב, מד הציניות טיפס מעלה. ואז שאלתי את עצמי: מה אתה ציני? הרי השירה בציבור היא גרעין המוסיקה הישראלית. היא שמייחדת את העם בתוכו אתה יושב משאר העמים. האמת: זה נכון. מצד שני, גילוי נאות: עם כל הכבוד לשירה ולשרים, ויש כבוד, אני לא מת לשיר עם הציבור, בקושי מחוץ לציבור. אני משאיר את זה למי שאוהבים. השילוב של ירדנה ארזי נועד לאוהבים.
בערב הזה – ארץ ישראל היא עדיין אותה ארץ ישראל משירו של טשרניחובסקי מ-1933 – "הוֹי, אַרְצִי!  מוֹלַדְתִּי! הַר-טְרָשִׁים קֵרֵחַ/ עֵדֶר עֻלְפֶּה: שֶׂה וּגְדִי./ זְהַב-הָדָר שָׂמֵחַ./ מִנְזָרִים, גַּל מַצֵּבָה,/ כִּפּוֹת-טִיט עַל בָּיִת./ מוֹשָׁבָה לֹא-נוֹשָׁבָה,/ זַיִת אֵצֶל זָיִת". הקהל אוהב אותה כזו. ישנה וטובה. עונג ההתרפקות. מחרוזות קלינקה (אמא רוסיה), מחרוזת צ'יזבט שירי ההתיישבות הקלאסיים, השפה של פעם, המלחינים הגדולים של הזמר העברי, וגם – מהלהיטים שלה –"אתה לי ארץ", "חפץ חיים".
ירדנה חוזרת לחיים, מקרינה ביטחון וחן, שוחה בים השיבולים של הגבעטרון כאילו נולדה לתוך זה. העיבודים הרעננים של אילן גלבוע מעניקים לשירים משב רוח מחודש רענן, וכן, חייבים להודות, כמו שכתבתי כבר על המופע: הגבעטרונים ממשיכים להיות הבבואה של הטירוף שמאפיין רק עם אחד בעולם – שירה בצוותא, רוח ישראלית שעדיין נושבת משדותיהם. תעודת הזהות הגבעטרונית אינה משתנה. אחרי הכל, מי רוצה שתשתנה. נדמה לי שאותם דברים ייאמרו על ירדנה ארזי , שבמקום להתחדש מעדיפה להתכתב עם הפנתיאון של המוסיקה הישראלית, לטובת המתרפקים בעם, וזה עובד.

ים השיבולים | עמק שלי | ליל גליל | דרישת שלום | גוונים | השיר הבא | שהשמש תעבור עלי | עגילי דמאר | שיר של יום חולין | חופים | הוי ארצי מולדתי | מחרוזת צ'יפ ג'יפ | מחרוזת צ'יזבט | מה אומרות עינייך | סתיו (ימים חולפים) | האישה על האבן | חפץ חיים ברוח הגוברת (גשם עומד לרדת) | שיר העגלון | מחרוזת צוענית | מחרוזת קלינקה | הביתה | אתה לי ארץ | למי אכפת מה שיהיה (ואם יבוא היום) | אל הדרך | בת ששים

צילומים: מרגלית חרסונסקי

וידיאו: אל הדרך

אתה לי ארץ