מירי מסיקה מתכווננת לאמירה המקננת בה, גם מתכוונת לה מתוך אמונה. נשמעת כמי שדחוף לה לומר/ לשיר אותה. נדמה לי שזה שינוי משמעותי בדרכה האומנותית – להתקרב אל עצמה, לא רק להיות "השחקנית-זמרת" בשירים של אחרים. כאן היא קוראת לכל מי שאינם מתפשרים על האמת-יצירה שלהם, אלה שמוכנים לשלם גם מחיר גבוה עבור ההליכה בתלם שלהם ולא בדרכם של אלה שאוחזים בנורמות של יופי, שלמות והתאמה ל"שלמות" – "כל מי שחייב להיות צודק לא מפחד להתרסק/ שירוץ אליי".
אפשר להכיל את הקריאה להתאגדות וירטואלית של מי שמוכנים ללכת רחוק עבור האמת שלהם כאל מניפסט על כל תחומי החיים – אהבה, יצירה (אמנות), חברה, פוליטיקה, כל מה שיש בו פוטנציאל להגשמת חלום – גם במחיר התנגשות.
מירי מסיקה שרה על בהונות האצבעות בפתיחה, אבל מסיקה אינה יכולה להישאר באיפוק לאורך השיר. אלמנט הדרמה מובנה עליה. המשפט "אחת לחלומות אפס למציאות/ כמה כמה השירים מול הבדידות" נטען במנעד המוכר שלה, חובר למעבר אינסטרומנטלי אוריינטאלי יפה. המנגינה והעיבוד משרתים אותה עקב בצד אגודל. הרגשנות מובנית במינונים ובחלוקת אנרגיות  תואמים, וגם הנסיקה המלודרמטית המאוד טיפוסית לה – נשמעת אותנטית.

מי ששונא את עצמו עד כדי כך / כל מי שיפה לו מלוכלך
מנופץ ושבור/ כל מי שלא מקבל ת׳סוף של הסיפור
שיבוא אליי שיבוא אליי
כל מי שמעריץ יופי אבל נכנע לכיעור/ אוהב את השלם
וזקוק לשבור, שלא אכפת לו להרוס הכול בשביל רגע אחד
מרגש באמת/ כל מי שחייב להיפצע כדי להרגיש חי/ שירוץ אליי
אחת לחלומות אפס למציאות/ כמה כמה השירים מול הבדידות
אחת לאהבות אפס לשפיות / נאהב נאהב עד שנמות
נאהב נאהב עד שנמות
כל מי שמאמין באלוהים / ופחות בבני אדם
כל מי שהוא מדבר/ שחולם על הים
שלא אכפת לו לאבד הכול / רק לצעוק את האמת לעצמו ולעולם
כל מי שחייב להיות צודק לא מפחד להתרסק/ שירוץ אליי