עיון ביקורת

עומר אדם , מודה אני (אדם או אר ג'י, אוגוסט 2015)

מוסיקה ישראלית

התודות לבורא עולם מגיעות בשיר הפותח ובקרדיטים בחוברת המצורפת. אלוהים נמצא לצד המלחינים והכותבים. קיבל קרדיט. בז’אנר המזרחי, הוא נמצא כמעט בכל הפקה. אבל בואו נרד לאדמה: הקרדיט הראשי באלבום מגיע לאבי אוחיון ואסף צרויה. הם כתבו מילים, לחנים. צרויה הפיק שירים. הם אחראים באלבום הזה על האמנות ועל השיווק של עומר אדם. כאן, זו ממש אינה חלקת אלוהים. למרות מקצוענותם, העבודה שלהם עם הבחור מכניסה למסלול מעורב.
עם עומר אדם עובדים כצפוי על סטריאוטיפ של מאהב נכזב שמתביית על טון מתבכיין מסולסל. גם העיבודים נועדו ברוב המקים לעוד תשפוכת של דמעות. בשירים אחדים משנים מסלול ועוברים לדאנס מועדונים לתת בראש וברגליים. במקרה אחד – דואט עם משה פרץ (“היא רוצה לרקוד”) אנחנו מופנים למסלול ריקוד קאנטרי-קלטי בשיר של דורון מדלי שאומר, כי הבחורה רוצה לרקוד “מהחוף של מיקונוס עד החוף של מוש” (?) למה רוצה לרקוד כי “זה עושה אותה סקסית, עושה אותה יפה, עוצמת ת’עיניים רוקדת יחפה”.
לא יודע כמה עומר אדם עצמו מעורב בשירים שמוסרים לו. בטוח שיש מי שמבין יותר ממנו (וגם ממני) מה יקדם את מכירות המוסיקה-הופעות שלו. לא יודע אם לזמר עצמו יש אמירה אומנותית באשר לרפרטואר שהוא שר, והאם הוא השלים עם סאגת ההתבכיינות של שלו מול האהובה שוברת הלבבות. מצד שני הא מצליח לסטות לשירים פחות צפויים כמו “ואז הלכתי” בעיבוד מהיפים באלבום על פגישה בין בעל דוכן ובין אחת מהדרום שעברה לגור בשינקין ונכנסה לחייו, אבל לא עשתה אותם קלים (היא רצתה להתחתן באולם בבאר שבע, הוא בבת ים)
הבחור סומך על הסלסול שלו, היכולת שלו לייצר רגש בקול מאונפף מלא הבעה ועל ההפקה המוסיקלית שתקשט אותו בצבעים יפים. עומר אדם יצעק כמעט בהיסטריה “אל תשובי אלי אהובה איך את לא מתביישת” (בשיר “זורק ת’עניבה”) אך לא תהיה לו בעיה לעבור בקצב שמתיידד עם רגאיי בטקסט ש”על הנייר” אינו שונה מהאחרים בקונטקסט של האוהב השבור (“שוב מתקשר את לא עונה … מתי תסבירי מה צובט כך את ליבך“) ההמשך הוא אותן שבלונות מילים. טובע בים האהבה (כמה אפשר להשתמש בדימוי הזה?) , כואב, מתגעגע, חולם אותך. היוצרים סומכים על הטון הגבוה המסולסל והמתבכיין. ואז בשיר מס. 11 “למה את לא עונה” עוברים במעבר חד לדאנס מועדונים עם אפקט הקול המפלצתי מ”מלחמת הכוכבים” ול”בוקרשט”, שיר דאנס מצוין בהילולה בהפקת Henree, שישמח  ישראלים בכל חתונה, לא רק בבוקרשט.
אסף אטדגי הסתכן בשיר פחות מתחנף וצפוי כמו “מצאתי בארון”, (פריטים שמעוררים געגועים), ואז כדי שלא ירגישו שהבחור חופר מדי, מרימים לו ללוולה” בקצב עולה עם ליאור נרקיס ב”מהפכה של שמחה” – כולנו משפחה, נרקוד בטירוף, כי הגיע הזמן לעוף. גם  את אלוהים הכניסו למעגל. שישמור על הרוקדים. (לא סתם הודה לו בקרדיטים)  יצרן: דורון מדלי. ארץ יצור: ישראל 2015. כנראה שככה אנחנו באמת נראים.
קונטרסט: “קומי יפתי” שפת אהבה פיוטית. מגרש אחר. אבי אוחיון ואסף צרויה לא תמיד מונחי מטרה מסחרית. זוהי מוסיקה ים תיכונית איכותית עכשווית.
איך אפשר להוציא מבקר מדעתו? להטיל עליו לשמוע 19 שירים בדיסק אחד.  היתרון הוא שאפשר לבחור את הטובים אפילו בשיטה המסורתית של פעם עצוב – פעם שמח, ועם ניסיון לרדת פה ושם לשביל אחר מדרך האמצע, פחות אינסטנט. אלבום מושקע בכל מה שקשור להפקה, ועדיין יש תחושה, שאדם ומפיקיו יודעים יותר ממני איך משחקים אותה בגדול בישראל 2015. בסופו של דבר, הם צודקים יותר ממני בדרך אל קיסריה ואל הבנק.

שירים: מודה אני, שקיעה חרישית, עצוב לי שזה ככה, אז הלכתי, אז תבואי, זורק ת’עניבה, נועצת מבט, היא רק רוצה לרקוד, כמו ילד, חולם אותך, למה את לא עונה, בוקרשט, שיות קשות, מצאתי בארון, מהפכה של שמחה, קומי יפתי, בגלל האהבה, סתם דיכאון, אחי.

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


+ 7 = 10