מוקי את ברי סחרוף. האם נועדו? כששניהם שרים סולו – הפער משמעותי. בדואט – הוא נסגר. משקף את הטקסט.
הפתיחה היא רצף של קלישאות על הקיום האנושי על מנת ליצור מלנכוליה קלה ("מן עצבות שכזו"), אבל אחרי שהוא לוקח "נשימה עמוקה" – כאילו נכנסה לטקסט יד נעלמה של משורר, והוא (הטקסט) משתפר ללא היכר: הוא מדבר בקולו של ילד מפוחד, האומר לאמו כי מצא פתרון לעצבות, אבל מתברר שלא באמת: היא קיימת ומאיימת לפרוץ – "צער שאין לו פנים אורב לו בשקט מופתי ממתין לזמנו…" העצבות היא "רעל במים" – הורסת את יסוד הקיום של האדם. היא גם "דם בעיניים" – כל כך קיצונית עד שהדמעות הופכות לדם.
הניגוד העמוק בין הצער, שנבצר לתארו – "אין לו פנים", ובין המלנכוליה הקלה, יוצר אירוניה עצמית על החיים, שהחרדה הקיומית הבלתי פוסקת היא מנת חלקם/חלקנו. האדם נידון לעד לחיות את המציאות שעל הקרקע, בעוד נשמתו כמהה לפרוץ את הגבולות ולעוף לשמיים. השירה של מוקי מנסה לגעת במקום הזה ואילו ברי סחרוף נמצא לחלוטין במרכזה של  המציאות למטה. קולו המאומץ של מוקי ענוג לעומת קולו העמוק המחוספס של סחרוף שנוגע באפוקליפטי, מעמיק ומחלחל יותר. הפער אינו מוסיף נקודות זכות לשיר המצוין  – במנגינה ובקצב שמקדמים  את הנרטיב, במבנה המדורג, בעיבוד המסוער של ג'וני גולדשטיין,  שלוקח את השיר לשיא בהרמוניה המקהלית שמחדדת את האירוניה.

צילום, בימוי ועריכת קליפ: מורן קריב

דבר אינו שלם,/ בור ללא תחתית/ ועולם שבוער בלי תכלית
עומד על סיפה של תהום/ בסוף החלום
לא יכול להחליט/ בחוץ הסופה, סערה, אדמה חרוכה
ועכשיו נשימה עמוקה
משהו בפנים, מן עצבות שכזו/ היא לא כתר למלך, היא רעל במים
אמא תראי, השארתי אותה מאחור/ רק שנתי הנודדת צמאה לשמיים
צמאה לשמיים
עמוק בתוכי ובתוך כל הדברים/ צער שאין לו פנים
אורב לו בשקט מופתי, ממתין לזמנו/ לשאת את ראשו לגבהים
לבוא כמו סופה בסערה, אדמה חרוכה/ ועכשיו נשימה עמוקה
משהו בפנים, מן עצבות שכזו/ היא לא כתר למלך, היא דם בעיניים
אמא תראי, השארתי אותה מאחור/ רק שנתי הנודדת צמאה לשמיים
צמאה לשמיים… צמאה לשמיים צמאה לשמיים
משהו בפנים, מן עצבות שכזו/ היא לא כתר למלך, היא רעל במים
אמא תראי, השארתי אותה מאחור/ רק שנתי הנודדת צמאה לשמיים
צמאה לשמיים… צמאה לשמיים