מה יש עוד לעשות עם השיר הזה? שלוש שנים למותו של אריק איינשטיין, ואני מתגעגע לגרסה שלו. התאימה לזמנו, לזמני. מבט מחורמן של מציצן מבוגר על המלכה של הכיתה בתלבושת אחידה. לא רק שאת תשוקתו הנסתרת לא תדע, יש גם מבחינתו הסכמה שבשבילו היא כבר אבודה, למרות משיכתו אליה. אני לא בטוח שיענקל'ה רוטבליט כיוון לנורות האדומות האלה של סכנה ממטרידן מיני, אבל אין ספק כי אלמנט ההצצה החרמני- אובססיבי קיים בשיר.
גימנסיה של פעם כבר אינה הגימנסיה של היום. המציצן והחרמן של אז כבר אינו זוכר את "מלכת הכיתה" ואפילו את "החיילת מהאוגדה". מצד שני, עופר פורטוגלי אינו מתכוון כנראה להגיע למקומות האלה. הוא מחפש "סטנדרטים" ישראלים לדואטים באוריינטציה ג'אזית, וזו הייתה אחת הבחירות שלו לקראת אלבום קאברים חדש. ההתחלה – הביצוע של מיקי גבריאלוב – מחזירה לגרסת המקור. קולו של פורטוגלי מציג טון רך, בתולי מול הבריטון של גבריאלוב. העיבוד מעניק לשיר שכבות מוסיקליות מוספות, ג'אז, גוספל של מקהלה החובר לאלתורים של פסנתר כלי נשיפה. לא בטוח שיש כאן אינטרפרטציה אישית. זה נשמע יותר ניסיון למתוח את הגבולות הסגנוניים של השיר, מהלך מוסיקלי מעניין כשלעצמו ותו לא, שמשאיר אותי עם הגרסה המקורית.
אני רואה אותה בדרך לגימנסיה /עם הילקוט ובתלבושת אחידה
בעוד שנה כבר לא תהיה יותר ילדה / אני חושב שבשבילי היא אבודה
אני רואה אותה חוזרת מבית ספר/ אני יודע בדיוק את השעה
היא לא יודעת, היא אף פעם לא תדע/ אני חושב שבשבילי היא אבודה
האם כבר מישהו פיתה / את המלכה של הכיתה?
אני רואה אותה עכשיו היא כבר חיילת / קיבלה חופשה היא משרתת באוגדה
עם הכומתה היא עוד נראית לי כמו ילדה / אני חושב שבשבילי היא אבודה
האם כבר מישהו ידע / את המלכה של האוגדה?
אני רואה אותה בדרך לגימנסיה /אני חושב שבשבילי היא אבודה
