המבע המפויס, הקול הנינוח, המנגינה הענוגה. שיר לאמא שהוא אייזשהו משב  רוח חמים מן העבר. מרינה פיינגולד (שנזכיר שוב שזוהי הילדה הג'ינג'ית ששרה "ילדיסקו" לצד הזמרת שרי בפסטיבל הילדים של 1978?) מתרפקת על אמא באהבה, אבל גם עושה איתה חשבון. הסיפור הנדוש של מה שהילדה רצתה מול האמא שחששה, הקונפליקטים, הבריחה, האהבה, הזיכרון שמציף. סיפור היחסים האמביוולנטיים בין בת לאם. השיר כתוב פשוט, חריזה סדורה ואסתטית, מנגינה נעימה. האם העובדה שהמוסיקה שנשמעת פסטיבל הזמר של שנות השבעים צריכה להוות בעיה? אין לי תשובה מוחלטת. השיר הזה הוא כל כך זמן עבר (בלחן, בעיבוד) שיתכן ויהיה מכשול בפני מרינה. מצד שני: המבע הרך-הנוגה ללא גלישה למלודרמה, משדר משהו טהור ואמין. האם האותנטיות הזו תיתן לה תעודת כניסה לרשימות השידור היומיומיות? גם על כך אין ל תשובה.

אמא, הקול שלך עוד מתנגן בי/ כמו שיר ישן שעוד קורא לי
את חיה בתוכי תמיד/ סוערת ויפה/ דואגת אבודה
אני הייתי אש ואת המים/ אמא, אני כבר לא כועסת
סגרת לי את הדלת/ מרוב אהבה/ היום כבר לא שואלת
היום אני יודעת/ גם את בסך הכל ילדה
אני רציתי רק לשיר/ לרקוד על כל במה בעיר
ואת שמרת עליי קרוב אלייך/ שלא אחטוף מהעולם
מכות קשות ועם הזמן/ אני ברחתי לי/ משתי עינייך/ משתי ידייך
אמא, אולי את לא יודעת/ הלוואי ואת שומעת/ את חיה בתוכי  תמיד
כשזיכרון כאב/ יופייך בי שוב נחשף/ הלב היה תמיד רעב/ אלייך
אני רציתי רק לשיר/ לרקוד על כל במה בעיר/ ואת שמרת עליי קרוב אלייך
שלא אחטוף מהעולם/ מכות קשות ועם הזמן/ אני ברחתי לי/ משתי עינייך/ משתי ידייך
אמא, אם רק היה עוד רגע/ לחבק אותך חזק/ לשרוף עוד זיכרון/ להיות רק אמא ובת
השיר שלך עוד מתנגן בי