אשה ערביה שרה חצי עברית חצי ערבית בזמנים של שנאה וגזענות. מנסה ומצליחה לדלג מעל הגבולות האתניים-פוליטיים. כבר הודיתי באשמה: פספסתי את נסרין קדרי, כשיצא אלבום הבכורה שלה. גיליתי אותה ואותו בתצוגת הדגמה לקראת פסטיבל הפסנתר 2015 באולם "אסיה" במוזיאון ת"א. אם ההופעה הזו הייתה צריכה לגרות אותי להגיע לערב שלה בפתיחת הפסטיבל – אז נסרין שיחקה אותה בגדול. היא נשמעה תגלית  אותנטית בקו התפר שבין שירה ערבית אותנטית לפופ ישראלי ושירה בעברית. היא שרה שיר פשוט על געגועים ("חיים שלי… אתה החיים והתקווה שלי") , לא כתוב הכי מהוקצע, תפירה של עברית לערבית נשמעה קצת מאולצת, ועדיין נסרין הצליחה בזכות שירת הנשמה ליצור מטען אמוציונאלי שהתפוצץ אל תוך ליבי.
כשנסרין קדרי שרה – נדמה שאלה החיים שלה. תנו לה קלאסיקה ישראלית, עופרה חזה, פיירוז, אום כול תום. היא מאמצת חזק חזק כל שיר. כשהיא עושה קאבר, השיר הופך לשלה. כשהיא שרה שיר שנכתב בשבילה, היא הופכת אותו סיפור חיים.
נסרין קדרי מעולם לא התכוונה לייצג מישהו או משהו. מי שלקחו את הזהות האתנית שלה וחיברו למטעני הנפץ הפוליטיים, שכחו שכל מה שהיא רצתה להיות מרגע שזכתה בתחרות "אייל גולן קורא לך" הוא זמרת ערביה ישראלית שחובקת את ה"ז'אנר" בדרכה שלה. גם הכותבים  שעמלו למענה, כיוונו אותה לשם. חגי אוזן, המנהל האומנותי,יחד עם אייל גולן התוו לה קו מוזיקלי פלורליסטי, כולל הכותבים והמפיקים המוסיקליים המשתייכים לז'אנר.
מצד שני, היו לה חיבורים מסקרנים לנכסי המוסיקה הערבית המודרנית, לאום כול תום, פיירוז, פאריד אל אטרש ועבד אל חלים חאפז. נסרין ניסתה והצליחה לרקוד על כמה חתונות. לחבר אתת ההרד קור של המוסיקה הערבית, למיינסטרים של המוסיקה הים-תיכונית והישראלית. זה נשמע סוג של פשרה שנגועה אפילו בהחנפה, אבל אני מאמין שנסרין היא סוג הזמרות שאינה מסוגלת לשקר לעצמה.
מה ששמענו בגלריה ישראלית בהפקה מיוחדת לפסטיבל הפסנתר – זו זמרת בעלת טווח קולי ורגשי, שמבטאת בשירה אמת פנימית. גם כשהטקסטים נשמעים אינסטנט קיטש, עדין מגיע משהו מתחת למיתרים, שמשדר עוצמות אותנטיות. הפעם – ההתרגשות פגמה בקטעי הקישור, ועדין הקרינה נוכחות בימתית חזקה, והצליחה לשדר רבגוניות של זמרת גדולה בהפקה מוסיקלית תואמת פסטיבל פסנתר.

שירים: אנא בחיבק, רציתי לדבר איתך, למוני לי, אל תלך, חביתיאק – ילדונת – עם ישי לוי, פלפילו + סוד המזלות, חייאתי, תפילה, אתה עושה לי טוב, כשהלב בוכה, אינתעומרי, נשבע

נגנים: דן סמרא: פסנתר והפקה מוסיקלית, אוהב ויקי – עוד גיטרה, רונאל רצון – כינור, רמזי קטאנאני – דרבוקה ניהול אומנותי: חגי אוזן

צילום: מרגלית חרסונסקי

וידיאו: אנא בחיבק