אני זקוק לנקמת הטרקטור אחת לכמה שנים כדי לנשום אוויר פסגות של רוק ישראלי. לשמחתי, הלהקה לא רק חיה וקיימת, אלא עדיין בועטת. הגעתי בלי הזמנה, ללא יחסי ציבור, כאחד העם, שלאחרונה העביר את תכולת ביתו ליפו. כהרגלי בחודשים האחרונים, יצאתי לטיול לילי. אין כמו יפו בלילות, ובמיוחד בלילה לבן. טיפסתי לגן הפסגה ליהנות מערב רוק בלי התחייבות לסיקור/ביקורת. מהר מאוד הבנתי שזה לא ילך. נכנעתי להרגל הנורא הזה, שמוסיקה היא עבודה. אבל מעבר לזה, נקמת הטרקטור אשמה בכך, שאני ובת זוגי שלפנו מצלמות. הרגשתי שאי אפשר שלא לתעד את אבי בללי, אופיר ליבוביץ' ושות'.
כשש שנים עברו מאז ראיתי אותם במועדון התיאטרון (כן, ביפו) במופע השקה עתיר אורחים, בערב שבו התבשר עם ישראל על שחרורו של גלעד שליט. הצצתי בביקורת ההיא. אני מסכים איתה בכל מילה גם אחרי ההופעה בגן הפסגה, שהחזירה אותי לכל הדברים הטובים, שקיימים בלהקה האקלקטית הזו, המחברת עבר עם הווה כשהיא מבצעת נפלא שיר של אברהם אבן עזרא  ללחן של אבי בללי האומר:
"שְׁתֵה אָחִי וְהַשְׁקֵנִי עֲדֵי כִי / בְיַד הַכּוֹס יְגוֹן לִבִּי אֲמַגֵּן / וְאִם אָמוּת לְעֵינֶיךָ מְהֵרָה / תְחַיֵּנִי כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן"
רוח מזרחית ערה נושבת מהשיר האלמותי הזה המוכר גם מדואט של בללי את יורם חזן מ"כנסיית השכל". תנו לי את השיר הזה שלוש ארבע פעמים בהאזנה חוזרת, ואני מסודר. במוסיקה המקומית יש הוכחות חותכות, ששירת ימה"ב יכולה לרקום יחסים אפילו עם רוק, והביצוע הזה הוא ראיה אולטימטיבית.
שירים כ"דברי אלי", "ברלין", "מסכים", "מתנתקת", "שקט" ו"משחק של דמעות", "גאות"  מקיימים ביניהם קשרים מצוינים, תערובת מוסיקלית, שחוצה מחסומי הזמן והאופנה, בעיבודים שתופרים בין ויולה לבס וגיטרה חשמליים, בין מערב ומזרח, כדי להעניק לשירים את הצבע והסגנון המיוחד להם. אבי בללי מעניק עומק לשירים ואופיר ליבוביץ', הגיטריסט, משלים אותו במהלכים וירטואוזים של שפה משותפת. אביב ברק, גליה חי ורועי ירקוני משלימים ליחידה מוסיקלית אינטגרטיבית.
לא. לא כתבתי ביקורת, לא ניסיתי לבדוק בפינצטה. פשוט הנאה של לילה לבן בפסגת הגן מרוק ישראלי שלא עבר זמנו.

שירים: ג'ונגל פתוח, דברי אלי, ברלין, מסכים, עפיפונים, שתה אחי, מתנתקת, שקט, אופניים וספר, משחק של דמעות, גאות, אדון הסליחות
להקה: אבי בללי – שירה ובס, אופיר ליבוביץ' – גיטרה, אביב ברק – תופים, גליה חי – ויולה, רועי ירקוני קלידים.

צילום: מרגלית חרסונסקי

דברי אלי

מסכים

משחק של דמעות

גאות

אדון הסליחות