עיון ביקורת

פט בון , חיים שכאלה (ההופעה בהיכל התרבות ת"א, מרץ 2016)

מוסיקה הופעות, מוסיקה פופ

הייתי צריך להגיע להיכל כדי להבין, שאכן זהו פט בון האמיתי – האיש מאחורי “ספידי גונזלס”. באיזשהו מקום בתודעתי, פט בון, אגדת החמישים והשישים, היה טמון אי-שם בתוך דפי ההיסטוריה של המוסיקה הפופולארית, שוכן לבטח בהיכל התהילה של הפופ. והנה, האיש על הבמה בבגדי הופעה לבנים סטייל אלביס שנות השבעים, תזמורת גדולה של 15 נגנים מאחוריו, מסכים מקרינים את חייו.
מה שנכון נכון: האיש בן ה-81 הוא מפעל ליצור להיטי פופ. מגזין הבילבורד, התנ”ך של תעשיית המוסיקה, דירג את פט בון, יליד נשוויל  1934, בעשיריה הראשונה של הזמרים מוכרי התקליטים הגדולים בהסטוריה עם מכירות של 45 מיליון אלבומים מאז שנות החמישים. היו לו 38 להיטים במצעד האמריקני בין השנים 1955-1962. הוא היה כוכב הפופ הצעיר ביותר, שקיבל תוכנית טלוויזיה משלו. אלביס פרסלי חימם את הופעה שלו. יש לו שלושה כוכבים על מדרכות הוליווד – על המוסיקה, על סרטיו ועל תוכניות הטלוויזיה שלו. פט בון,  מי שמכונה כשם אלבומו  No More Mr. Nice Guy –  חי את הסיפור האמריקני לאורכו, רוחבו ועומקו, ויש לו למעלה משישים שנה בעסקי הבידור והמוסיקה. כדאי היה להגיע רק כדי לראות את האגדה מקרוב.
גם פט בון עצמו כנראה אינו מאמין, שהאגדה חיה וקיימת. כמו כוכבים אמריקנים אחרים המתרפקים על ימי הזוהר שלהם, הוא  הלך על “חיים שכאלה”, דיבר בלי סוף בין השירים. עף על עצמו, על הקריירה שלו, הפעיל כמעט את כל מה שיש ביוטיוב תחת שהם פט בון, הקרין טונה קליפים מתוכניות טלוויזיה, מסרטים, כל נקודה בקריירה שלו נסקרה. לעיתים היתה תחושה של כוכב, שהגיע לא למופע מוסיקלי אלא לפרזנטציה מגלומנית של הקריירה שלו.
פט בון נראה כאילו מביט על האיש אשר על הבמה ועל המסכים מן הצד כעל אגדה בחייו, ומציג אותה (את האגדה) כחלק מההסטוריה של המוסיקה הפופולארית. אבל כשהוא הראה על במסכים את פט בון בימי הזוהר, קול דבש נדיר, הוא תקע לעצמו מקל בגלגלים. נכון, קשה לדרוש מזמר בגיל 81 לשיר כמו זמר בגיל 30 ו-40,  אבל פט בון הגיע למצב, שהוא כבר אינו צריך לשיר. יש לו אנרגיות, מוטיבציה, הוא מתרפק על הכוכב של פעם בצורה הגובלת בפתטיות, אבל הקול – פשוט הלך לו.
הגיעו הלהיטים הגדולים, Bernardine, Moody River, Love Letters in the Sand, April Love, Speedy Gonzalez, Blueberry Hill – אבל פט בון מת להראות שהוא עשה גם רוקנרול ואף חבר לרוק הכבד – בגרסה נוראה ל”סמוק און דה ווטר” של דיפ פרפל, כשהוא מנסה להפיץ דימוי של מי שאינו מקובע רק במחוזות ההם. זה נשמע גחמה מיותרת במסגרת מופע נוסטלגיה דביק ומשעמם שכלל גם פופ, קאנטרי וגוספל.
בדבר אחד פט בון הצטיין מעל ומעבר למצופה: באהבת ישראל. גם הקהל לא האמין למשמע אוזניו, כמה האיש מעריץ אותנו, וכשהוא נראה על המסכים לקראת סיום, שר את “אקסודוס”, ( This Land Is Mine ), שיר שכתב את מילותיו, במצדה, ומנופף בתליון מגן דוד כשדמעות בעיניו, האמנת לו, גם אם זה נשמע הזוי. אז כן, הייתי צריך להגיע להיכל גם כדי להבין שיש זמר אחד בעולם, שמוכן למכור את רכושו בשביל ישראל.

משירי הערב:

Love is in the Air,  I Almost Lost My Mind, Ain’t That Shame,  Litlle Tutti Frutti,  Almost Lost My Mind, Bernardine, Moody River, Love Letters in the Sand, April Love, Friendly Persuasion, Blueberry Hill, Don’t Forbid Me, Speedy Gonzalez

צילום: מרגלית חרסונסקי

וידיאו: Love Letters

 

גלריה
שתף דף זהBookmark and Share

One thought on “חיים שכאלה

  1. פינגבאק: פט בון | קטעים מהמופע בהיכל התרבות ת"א - יוסמיוסיק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


7 − 2 =