עיון ביקורת

פלד, הכל עליי (הפקה עצמאית, אפריל 2016)

מוסיקה היפ הופ, ראפ, מוסיקה ישראלית

חטפתי הלם קטן כשפתחתי את דף המילים של פלד. אלפי מילים קטנות דחוסות בצפיפות. משקפיים? זכוכית מגדלת? עשיתי עם עצמי עסק קטן.  אקשיב נטו על הכורסה, ואם אדלק, אחזור למילים. חזרתי.
אודה ומתוודה: היפ הופ/ ראפ לא הקאפ אופ קופי שלי על הבוקר. צריך להיות משהו מיוחד באמת  שיגרום לי לשים אוזניות. בטח שאני מעדיף ראפרים ששרים על הסביבה הכי קרובה שלהם ובעברית. עניי תל אביב מעניינים אותי יותר מעניי ניו יורק, עם כל הכבוד, ויש כבוד והערכה.
חזרתי לפלד, כי הבנאדם יורה מילים בצרורות במוטיבציה ענקית ומתוך הסביבה הכי קרובה לעצמו, האישית, החברתית, וזה נשמע תיאטרון היפ הופ אותנטי. פלד עף על עצמו כראפר ב”אין יותר טוב מזה”, אבל הוא עושה את זה בחן, בהומור, מתוך התבוננות ישרה  – בעין צוחקת, בעין בוגרת, בראש עממי, בראש אינטליגנטי, באנרגיות טובות, בעוצמות פנימיות, ווייב סוחף (השיר “על עננים”) ביכולת להתייחס בפירוט לחלקים שמרכיבים אותו ואת הווייתו בסביבה המקומית.
בראפ מנסים לדחוס כמה שיותר מלל מחורז לתוך מסגרת קצבית מהירה או איטית. לעתים לא ברור מה חשוב יותר הטקסט או הגרוב. לפלד יש כמו שהוא אומר בשיר הפתיחה “הכל עליי” –  “חרוזים בסטוקים” בעגת רחוב  עממית, אלא שלרוב הוא אינו משגר אותם סתם בלי מטרה.  פלד מנסה לצאת מתוך סיפור חייו כאדם וכאמן כדי לבטא אמיתות. “על עננים” הוא שיר מלהיב בדרייב שבו, בהתפתחות בהתלהבות שמשדרת תחושת אמת של ראפר שאומר כי הוא חייב לחיות את הרגע – יען כי החיים קצרים. חייב לקחת את כולם על הרגע  “לחיות על הקצה”. האמנתי לפלד. לא שגרתי לקבל מראפר שורת מחץ מכלילה כמו – ” אישה היא כמו בור ואין לה תחתית/ אין לה תכלית תיתן לה פחות/ זה ים של דמעות אז תלמד לשחות” (השיר “כפרה”)
פלד אינו מצליח לנטרל עצמו משתי תכונות שנשמעות כמעט קלישאה ז’אנר – יהירות וכוחנות הגובלת בהתלהמות. יגידו שזה חלק אינטגרלי מהז’אנר, אלא שאני מחפש כבר משהו מעבר לחלק האינטגרלי הזה. זה קורה ב”פלאטו” ראפ-פופ על ענייני כסף, הימורים, התעשרות ואמנות המוגש בקריצת עין ובהרמוניה עשירה.
ב”לא כמו כולם” שוב מנסה פלד להראות כמה הוא חריג (“אני חושב אחרת”) וזה ניג’וז פחות משכנע. ב”קוקוס” המתאר דמותה של אהובה – החריזה נעשית מלאכותית. השיר הזה נשמע כמו ברירת מחדל בדיסק עם הרבה אפקטים אלקטרוניים. לעומת זאת הצליל הכבד, חלקת ההברות ב”כפרה”- הבעת ביאוס ממי שאיתו ש”דפקה לו קטע מלוכלך” – נשמע  מקורי בחלוקת  אנרגיות הקוליות (בין אלים לשפוי) בחלוקת ההברות הקצבית. “בא בבום” הוא ראפ-רוק כבד מרשים ואותנטי בוידוי של האיש, שאין לו אלהים ולא איכפת לו מכלום פרט לבומים שהוא מפוצץ במוסיקה שלו. “לא איכפת לי מי זה ראש הממשלה/ לא איכפת לי שאין לי השכלה”
פלד אינו זמר מחאה. הוא אינו מעמיד במרכז השירים את ראש הממשלה, את המדינה, לא את החברה, אלא את עצמו – “מעדיף להיות בהיי מלהיות פוליטיקאי/ לא מחפש את הצרות/ הן פשוט נופלות עלי”, והכי הרבה לעשות “קצת רעש”. (השיר “טיפת מזל”).
לפלד יש באלבום הזה יותר מ”קצת רעש”. לא כל השירים מעולים, אבל הסך הכל מעיד על ראפר בעל יכולות לתרגם את אמירותיו האישיות למוסיקה שהיא תצלום אמיתי שלו.

שירים: הכל עליי, אין יותר טוב מזה, על עננים, לא כמו כולם (מארח את מאור כהן), קוקוס, כפרה, בא בבום, פלאטו, לא רוצה לישון, טיפת מזל, מילה (מארח את גילי יאלו)

הפקה מוזיקלית: אורי שוחט ומיכאל כהן

וידיאו – “טיפת מזל”

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


− 5 = 3