דואט מופלא של רונה קינן ודודו טסה ל"פתחי לי את הדלת" החזירה אותי לשיר המקורי מתוך "אפוקליפסה", אלבומו היחיד של ההרכב המיתולוגי "אחרית הימים" שהוביל זוהר לוי, המלחין והמתופף שנפטר לא מזמן. ה"אפוקליפסה" בישרה על תור חדש במוסיקה הישראלית, שעד אז שלטו בה – מה שהיום מכנים בגדול שירי השירון הישראלי הגדול, מולדת, להקות צבאיות, שירי מלחמה טבע ונוף. גם בוב דילן עדיין לא היה מוכר כאשר זוהר לוי, המלחין והמתופף הקים אתהלהקה באוגוסט 1971 עם גבי שושן, אלי מגן, יצחק קלפטר ומירי אלוני. ברטרוספקטיבה, התארים שחילקו לה ברבות השנים (להקת הרוק הראשונה ששרה רוק בעברית, הסופרגרופ הישראלית הראשונה) מראים את המצוקה של הרוק הישראלי בימים שהז'אנר הזה הפרח בעולם. גם "כוורת" ו"תמוז" נחשבות עד היום במונחים הסטוריו-מוסיקליים לפורצי דרך. "אחרית הימים" העזה, יצרה קונספט מוסקלי חדש בפופ המקומי, שברה ממוסכמות, מיזגה אלמנטים של רוק פסיכודלי, בלוז ומוסיקה מזרחית ויצרה את אחד התקליטים המשובחים בעשור השבעים.
"פתחי לי את הדלת" שיר תחינה (של אוהב לאהובתו) שקט מלא השראה על אהבה נואשת, של עמוס קינן (אביה של רונה קינן) – נפתח בצליל גיטרה מתמשך ואיטי שירה עדינה ומלנכולית של אלי מגן שנתמכת בהרמוניה של חברי הלהקה. השיר מתפתח בהדרגה עד למעבר הקצבי המפתיע שיש אלמנטים של גוספל בשירה הווקאלית של חברי הלהקה ואלתור חשמלית מלא הבעה של יצחק קלפטר. ההפתעה היא גם באורכו הלא שגרתי של השיר – למעלה מ-7 דקות.
רונה קינן דודו טסה – פתחי לי את הדלת
הכל נגמר בעיר/ כבר אין לאן ללכת,
כבר אין לאן לבוא/ ואין כבר מה לרצות,
העיר כבר נגמרה/ רק הבדידות נמשכת.
הבן אדם צריך/ שתהיה לו דלת.
כשאין לאן ללכת/ מתחילים לרוץ
ונזכרים פתאום/ בדלת הגואלת.
הכל נגמר בעיר/ כבר אין לאן ללכת,
כבר אין לאן לבוא/ ואין כבר מה לרצות,
פתחי לי את הדלת/ כבר אחרי חצות
הכל נגמר בעיר/ כבר אין לאן ללכת,
כבר אין לאן לבוא/ ואין כבר מה לרצות,
פתחי לי את הדלת/ כבר אחרי חצות
הכל נגמר בעיר/ כבר אין לאן ללכת,
כבר…
תגובה אחת
איזה שיר אדיר זה.