פולק סונגס אולד סקול שנות השבעים, קול מלנכולי לייט, דיקציה רהוטה. השיר מריץ תסריט של טראומה. שומע את הפחד בתוך מוחו, כשנראה כי כולם מסביב מאושרים.  ואז אתה זקוק למשהו שיזכיר לך שאתה חי, קיים, נושם, ושהלב יכול להפשיר כשאתה מתאהב. טראומה? המוסיקה ממש לא משדרת אותה. המנגינה הסימטרית מתיידדת בהאזנה ראשונה. אבל  קובי נמנע להיכנס לצלילים יותר מחושמלים-אלקטרוניים  כמו משדה מוקשים .הוא  מעדיף להישאר באזורי הסופט סאונד, להתעטף בהרמוניה אקוסטית, לנסות פלצט קל. בכל זאת – חסרה איזו עוצמה בשירה שמגיעה לא מהחצנה אלא מהפנמה של כאב כדי שנאמין שהמוסיקה הזו זורמת  מדמו. המלנכוליות הזו נעימה, מענגת אוזן אבל היא עוברת ליד, לא מחלחלת. גם העיבוד הוא מעט אנמי. אסתטיות מלודית יפה כשלעצמה לא תמיד מחזיקה מים.

So once again you end up on your knees
You’ve been told life is hard, nothing comes for free
You hear the clock ticking, you barely see the ground
When everybody seems to find their way around

Don’t fall asleep drifting in the stream
There’s still time to wake up and live your dream
You hear the fear in your mind, It cuts you like a knife
When everybody seems to live a happy life

Days go by, I’m holding on, trying to realize
Who am I? I need something to remind me
What it’s like to feel alive

Go, through the pain you’re not alone
It takes time, a broken heart can turn to stone
You miss the light in her eyes, it’s all you’re thinking of,
When everybody seems to be so in love

Days go by, I’m holding on, trying to realize
Who am I? I need something to remind me
What it’s like to feel alive