עיון ביקורת

רגינה ספקטור, ההופעה (בארבי ת"א, מרץ 2007)

מוסיקה הופעות, מוסיקה פופ, מוסיקה פופ אלטרנטיבי

יצאתי אל הלילה של רחוב הרצל פינת קיבוץ גלויות בתחושה ששמעתי את אחת הזמרות המרגשות שאי פעם הופיעו בארץ.

כשסיפרתי פה ושם, שאני הולך להופעה של רג'ינה ספקטור, קיבלתי פרצופים עם סימן שאלה. מי? אבל מי ששמע את הדיסקים שלה היה מוכן לשלם הרבה. בבארבי כשעה קלה לפני שעלתה לבמה, השתרך תור ארוך שכמותו לא ראיתי בעבר. גם שאול המנהל לא ציפה שיגיע כזה קהל לערב השני שלה. היתכן שהופצה שמועה אחרי ההופעה של הערב הקודם? פסנתר רוב הזמן עם כמה גיחות למיקרופון למרכז הבמה, אקפלה, גם כמה אקורדים של גיטרה. כל הערב לבדה על הבמה, לפעמים היא תתופף במקל על כסא שהוצב בסמוך לכסא שלה ליד הפסנתר.
חמישה הדרנים לא הספיקו לקהל, שנמחץ על כל מילימטר בבארבי. ובאמת, רג'ינה ספקטור היא מסוג הזמרות שאתה לא רוצה שההופעה שלה תסתיים. הזמרת היהודיה ילידת מוסקבה שגדלה ברובע ברונקס, עלתה בשמלה שחורה, ליפסטיק מודגש, ונתנה בלי להגזים, הופעה נדירה באיכויותיה.
יש לה כמעט את כול מה שמחפשים בזמרת. הקרבה האישית לשיר, היכולת לקרב את המאזין לאינטימיות שלה, הטיפול התיאטרלי בכול טקסט, שינויי הטונים. לוקחת לכיוונים לא צפויים, זמרת של צבעים עזים , מוסיקלית להחריד, והפסנתר שלה מצלצל נפלא. ואגב, פעם ראשונה שאני שומע כזה פסנתר כנף בבארבי. זמנים חדשים.
רגינה נתנה כמעט כל מה שרצינו משני האלבומים Soviet Kitsch ו- Begin To Hope האחרון שלה. היא רואה קהל, מחייכת הרבה, אבל בתוך שנייה החיוכים מפנים מקום לעצב קורע לב. זה קרה כשהיא שרה "קיץ בעיר" או את "סמסון" ("אתה הנפילה הכי מתוקה שלי"- דגימת סאונד למטה). משרטטת בזמן אמת את מה שמתחולל מבפנים. בדיסק קיבלנו את זה בעיבוד לכלי מיתר, אבל ספקטור כל כך מוסיקלית, שהיא יכולה לדלג על כלי מיתר. היא פשוט ממלאת את הבמה בנוכחות המוסיקלית שלה.
בסגנון הזה המוגדר "אנטי פולק אורבני", הישוו אותה לטורי איימוס, גם לפיונה אפל. ואחרי ההופעה הזו אפשר לקבוע: לא איימוס ולא אפל. הביצועים, הטונים, גם הנגינה בפסנתר הם של ספקטור בלבד. מורכבת ועם זאת מאוד קליטה ומחלחלת. דוגמאות: "הלוואי ואראה שדה למטה", גם Apres Moi הקברטי שהיא שרה נפלא גם ברוסית בליווי פסנתר סינקופי במיוחד..
הגדרות ממש לא חשובות. מה שחשוב: רגינה ספקטור מצליחה לרגש בלי להתמרח, בלי לשקר באוזניים, בסגנון שירה תיאטרלי ייחודי, בגוונים משתנים, בסגנונות שונים, לוקחת כל שיר לחלקה המאוד אישית שלה, ומשיר לשיר האהבה אליה גדלה וגדלה. הבארבי? קטן עליה. עכשיו תביאו אותה להיכל התרבות. אפשר למלא שתי הופעות בקלות. זו זמרת שחייבים לשמוע בישיבה, לא בתנאי צפיפות כאלה.  אני ארוץ.

צילומים: יוסמיוסיק

וידיאו: סמסון

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share
לאתר האומן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


3 − 1 =