עיון ביקורת

פסטיבל הג'אז באילת , רובלקבה, הארל, רדמן, כספי (ניו פורט ארנה נמל אילת, אוגוסט 2018)

מוסיקה ג'אז, מוסיקה ג'אז לייב

ב"ניו יורק טיימס" כתבו עליו שיש לו שליטה כמעט מפחידה בצליל, כאילו הוא מנגן ישירות על מיתרי הפסנתר ואינו משתמש בקלידים כמתווכים. פתחנו את פסטיבל הג'אז ה-32 באילת בפורמט החדש (2 אולמות, 3 לילות במקום ארבעה) עם הפסנתרן הקובני גונזלו רובקלבה Gonzalo Rubalcaba. קובה נמצאת אצלו ברקע. הוא ממשיך המסורת של נגנים קובניים, בעלי אוריינטציה לטינית כצ'וצ'ו ולדז, מישל קמילו. רובלקבה הגיע לאילת במופע סולו, שהוא הזדמנות מצוינת לתצוגת תכלית ממוקדת של הווירטואוזיות שלו. על אלבום הסולו שלו הוא כתב: "הרגשתי צורך ליצור אלבום של סודות, מכתבים, תווים, ותצלומים, משהו כמו היומן המוזיקלי שלי". רובלקבה הוא פסנתרן רב-תכליתי יוצא דופן המסוגל למזג צורות שונות ממסורת הג'אז הקובנית והאמריקאית לשלמות מודרנית. נגן בעל טכניקה חסרת גבולות ודמיון שופע, עם יכולת להקיש על קלידי הפסנתר ולהפיק מהם מגוון רחב ועמוק של צלילים. הוא מנגן יצירתי, מורכב, וירטואוזי. הפסנתרן גורם לנו להמתין לרגעים המיוחדים האלה.
נשארנו בניו פורט ארנה לשמוע חצוצרן יחיד במינו. תום הארל ניגן בחצוצרה ובפלוגלהורן. שיער לבן תפוח ושופע,  פניו ופיו התעוותו, עמידתו מוזרה ומגובנת. ואז, כשפיית החצוצרה פגשה את שפתיו, שמענו את הצליל ועצמנו עיניים. ובאמת, טוב משמע אוזניים. הארל הקיף עצמו בחבורת נגנים שהולכים איתו כברת דרך ארוכה של כמעט 20 שנה דני גריסט – פסנתר, אדם קרוז – תופים, אוגורה אוקוגו – בס. נתן להם לרוץ, והגיח מדי פעם להשמיע את הצליל הפשוט והעמוק שלו, שהזכיר נגיד את צ’ט בייקר. למי שזוכר, הארל היה כאן עם פיל וודס ב-1998. כבר אז ידענו שהאיש חולה מאוד בסכיזופרניה. העובדה ששבע שנים אחרי הוא התייצב בנמל של אילת לנגן, מראה שהארל מתמודד עם המחלה. לפי הנגינה שלו, אין ספק שהוא ניצח אותה. הארל נושף צליל, שמאוד קשה לחקות אותו, ועם זאת מעניק לנגנים שלו מרחב נגינה ואלתור ביד נדיבה.

ההיילייט של הערב הראשון: ג’ושוע רדמן. אומרים עליו שהוא הקולטריין של תקופתנו. סקסופוניסט יוצר, סגנון אישי, טון חם, אימפרוביזציות מדהימות ואתגרים יצירתיים. ג'ושוע, בנו של הסקסופוניסט האגדי דיואי רדמן, ביסס את מעמדו במהלך שנות ה-90 כאחד הסקסופוניסטים הבולטים בג'אז המודרני. הוא נשאר נאמן לטריו שלו, שכבר הופיע בישראל: רדמן בסקסופונים, רובן רוג'רס בבס, גרגורי האצ'ינסון – תופים. רדמן רואה בטריו ללא פסנתר אתגר של חופש ויצירתיות, האימפרוביזציה רבת פנים, גם מחויכת משהו. הצליל של רדמן יפהפה, הטריו טרי, רענן, נלהב. חד ומדויק, המון דמיון, נגינה שנעה בין טון מלודי חם לצליל היי אנרגי מחוספס ונוקשה. הוא והסקסופון – חד הם. הנגינה הנמרצת מגיעה עד איזור רגליו. לאורך הערב ברכיו מתכופפות לסירוגין, כשהוא מנגן סקסופון טנור. מין רפלקס מותנה. עוצמות מיוחדות של וירטואוזיות ויצירתיות. איזון מופלא בין המוח והרגש.
הוא הזמין את אלי דג'יברי, המנהל האומנותי של הפסטיבל, לדואט, מסוג הרגעים המיוחדים שאי אפשר שלא להנציחם. נדמה שיש ביניהם לא מעט מן המשותף, במיוחד בטמפרמנט, בהבעה.
קינוח ישראלי: את השירים של מתי כספי עיבדו כבר בצורות שונות – גם לתזמורת פילהרמונית, אבל לביג בנד ג'אזי – זו נדמה לי – פעם ראשונה. האם עולמו ההרמוני העשיר יכול להתאים למפגש עם ג'אז בפורמט ביג בנד? את ההרכב הוביל אייל וילנר, נגן סקסופון, חליל וקלרינט וגם מלחין, מעבד ומנצח, אחד הקולות הבולטים בסצינת הביג בנד החדשה בניו יורק. וילנר ידוע כמי שיוצר תזמורים חכמים, במסגרת המסורת המוזיקלית של הפורמט. מה עוד אפשר לחדש בשירים של מתי כספי? בסופו של דבר, כמו שאומר כספי – "השיר נולד כולו במקצב שלו. אין החלטות מוקדמות מה להלביש על השיר. אם הוא נולד ג'ינג'י, הוא כזה מההתחלה". ג'ינג'י נשאר ג'ינג'י, ובכל זאת יכולת לקבל עוד צבע שהבליט את הפוטנציאל של השירים שלו לאתגר מנהיג להקות ביג בנד כמו אייל וילנר להעניק לשירים של כספי עוד גוונים בעיבודים מרתקים. בחלק מהשירים יצאו שני הצדדים נשכרים. בחלק גדול יותר – יותר התזמורת ופחות כספי.

צילום: מרגלית חרסונסקי

ג'ושוע רדמן מארח את אלי דג'יברי

מתי כספי והביג בנד של אייל וילנר

גלריה
דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


1 + 8 =