הבן של מרגול מציע לה לצאת לחפש את הקסם שאבד. הוא גם מצייד אותה במשפט הנדוש – "הדרך אל האושר ארוכה". זה לא קל, זה מפחיד ואפילו מסוכן. התובנות בשיר סתמיות ומעורפלות: "צאי אולי תמצאי את מי שהיית מזמן במקום רחוק מכאן". צאי לאן? מנין באת? השיר גם אינו מבהיר מה בדיוק מציק לדוברת, שתמיד "ידעה להבחין בין טוב לרע", ומדוע עכשיו היא במצוקה, מתגעגעת למי ש"הייתה מזמן".
מרגול ניסתה לטעון את הטקסט הקלוש בעוצמות היוצאות מהבטן. נדמה, שהיא אפילו מביעה דברים שאינם קיימים בטקסט, שהיא חשה דברים מעבר לסתמיות של "האושר" ו"הטעם".
צליל פסנתר בפתיחה מוביל למונולוג בגוף שני (יש דבר כזה, מסתבר). המוסיקה היא סלואו-סול בליווי אפקטיבי של סקסופון סופרן (דוד אסרף). קולה של מרגול עוצמתי מאי פעם. תוגתה מגיעה. כאן הקסם שלה. מאפיל על המילים.
מי יכול להבין/ את מי שאת וכמה את סופגת/ תמיד ידעת להבחין/ בין טוב ורע ומה יביא לך שקט/ הדרך אל האושר לא פשוטה/ ואין מי שגילה את השיטה/ איך משאירים הכל על השולחן/ מה לחפש ומה מצאתי כאן
צאי אולי תמצאי/ את הקסם שאבד/ אל תישארי לבד/ צאי אולי תמצאי/ את מי שהיית מזמן/ במקום רחוק מכאן
קיר לרגע מסתיר/ תמונה מהחיים שלנו פעם/ שיר ישן שמזכיר/ שאולי עוד לא איבדנו את הטעם/ הדרך אל האושר ארוכה/ ואין מי שיגיד לך שזה קל/ איך ממשיכים ללכת ולאן/ נראה מפחיד וגם קצת מסוכן
