עיון ביקורת

עידן עמדי, רצינו להיות (ארומה, טדי הפקות, מאי 2015)

מוסיקה ישראלית

בפתח החוברת המצורפת, מספר עידן עמדי, כי בחודש ינואר, שנה שעברה, נסע לצימר בצפון לכתוב את האלבום הזה. סיפרו לו שזה מה שמוסיקאים עושים כדי ליצור – מתנתקים. המוסיקה, מוסיף עמדי, עזרה לו לגלות מי הוא, ומה הוא רוצה להגיד בעולם שבו מילים “פוחתות מיום ליום”.
עמדי יוצא לדרך לבחינה מחודשת של עצמו החל מהשיר הפותח – “התחלה חדשה”.  זהו זרם תודעה שמייצר תחושת נסיעה, בסגנון קאנטרי בשילוב של צליל אקוסטי (מיתרים, אקורדיון) וכלי קשת. האישי נוגע בכללי, תחושת החופש לקראת יצירה חדשה, וגם המחשבות תוך כדי תנועה – שלמה ארצי, ניו יורק נמצאים בזרם הזה. הטון מעט מדוכדך-מודאג  מעורב בעוצמות פנימיות של תחושת  הלב.
ב”קול זיכרון ישן” – מתרפק עמדי על ימי ילדותו ברחוב הקישון, שהפך לרחוב אליהו סלמן, מה שקושר אותו לסבו שבתאי עמדי ז”ל.  זה אינו ניסיון סתמי לחזור ולפאר את העבר.
צלילי הבוזוקי של רועי צעדי מעניקים תבלין יפהפה לסלסול המאופק של עמדי. המוסיקה נשארת בקווי מתאר צנועים, כיאה למוסיקאי העניו, שאינו הופך את הנוסטלגיה לחאפלה, הגם שיש סממני שמחה בשיר. קול זיכרון ישן שמגיע מנפש רגישה וכמהה באמת.
ממשיכים אתו על הכביש הראשי בנסיעת לילה ב“מנסים”. עוברים ליד מסגד. עמדי מדמיין מואזין כאיזו דמות אב מנחמת. נכנסות מילים בערבית. צלילי מזרח מתערבבים בצלילי מערב. הדרמה גוברת, המוסיקה הולכת ומתעצמת, מקבלת נפחים מעט בומבסטיים. עדיין טון קולו של עמדי משדר אמת.  זה הוא, אלה רחשי ליבו האותנטיים של המנסה למצוא מקלט בלילה.
זהו עמדי שלפעמים מוצא מקלט נפשי על הבמה. ב”קרוב” הוא שר: “ולפעמים על הבמה מרגיש חיים/ עוצם עיניים, אני ואת על הכבישים/ ואז לרגע מסוים עוצר הכל/ כן גם הזמן המריר הזה שפה/ ואז פתאום אני מלא געגועים”. מאטים את הנסיעה, יורדים לשביל צדדי. צלילי פסנתר נוגים (אופיר קנר), טון שירה מאופק מפויס, אינטימי מאוד, מנגינה שלוקחת אותך בשבי, תיכנס לרשימת הקלאסיים שלו. בשביל שיר כזה כדאי היה לשכור צימר בצפון.
חוזרים לכביש הראשי, לוחצים על הדוושה, מגבירים מהירות כדי להגיע אל “השקט הלבן”, מקום שהוא מטפורה להתנתקות  – עולם ללא דאגות, אלוהים ברור, ללא גדרות, ללא אסור ומותר, שעון החול שיעצור על רגע מאושר.
התנתקות זה הודו. “מכתב מהודו” הקצבי מבהיר מחשבות אסקפיסטיות של מי שבחר לברוח לשם. לפי השיר, הודו אינה מטרה. הודו משמשת אמצעי להתרחק מהעבר, מהשאלות, מהחלום שהתרחק, מבלי להתנתק לחלוטין. אובססיית הניתוק במקום אחר אינה נותן תשובות.השירה מלאת התלהבות מעוטרת בקישוטים אתניים. הנרטיב מעומעם לטובת ההיסחפות בסגנון מלודי-קצבי המוכר של עמדי.
ההתנתקות לא תמיד הניבה שירים מלוטשים. “רצינו להיות” הוא ניסיון להוציא משהו  על מהות החיים-אהבה. (על הדור הזה, על שירי אהבה דרמטיים ברדיו, על  סמים קשים) יצא משהו לא ממוקד, קצת מרוח, ורק המנגינה והשירה העצובים משדרים את טון הלב – שהוא מעבר למילים.
טון העצבות החם הוא שמסיים את האלבום ב“זמן”, שמחזיר לבחינה המחודשת של עצמו. שיר קצר שמנסה להגיד הכל על הווית הקיום, ולמעשה לא אומר הרבה פרט לחוסר ברירה להמשיך את מסלול החיים: “זמן לשמור כוחות/ זמן לשקוע ולא לעלות”. גם כאן יותר מאשר המילים – הטון מסגיר את התחושה, שזה זמן של דכדוך, לא של שמחה.
אחרי עשרה שירים וארבעים דקות, ברור לי כי הטון של עידן עמדי אינו משקר.  השירים נכתבו על בסיס תחושות אמת.  גם אם הטקסטים לא תמיד מושלמים, גם אם המוסיקה נשמעת כבר חזרה על מוטיב, השירים האלה ברובם מחלחלים, מה שאומר כי הסינגר חבר לסונגרייטר, וגיבש לעצמו תעודת זהות מוסיקלית.

שירים: התחלה חדשה, קול זיכרון ישן, מנסים, קרוב, השקט הלבן, מכתב מהודו, ת-ע-מו-לה, רצינו להיות, יה ריבון עלם, זמן.

עיבודים: תום כהן, רועי צעדי, עידן עמדי הפקה מוסיקלית: תום כהן

צילום: מרגלית חרסונסקי
 

דירוג:
שתף דף זהBookmark and Share

One thought on “רצינו להיות

  1. נו? הבחור חושב שכבר יש לו מה להגיד? מה זה בדיוק? ברב השירים הוא סתם משרבט מילים בלי להבין מה הוא רוצה להגיד בכלל, עד שהוא אומר משהו ברור סוף סוף יוצא לו משפט אלמותי - חרכת לי כל פינה בלב וכשרע לי אז אני הכאיב לך גם עד כדי כך אני אוהב? איזה יופי! התגלה לנו גאון בארץ! איך אף אחד לא חשב על זה עד עכשיו?
    (יפת)(28/05/2015)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


5 − = 0