ה"מקסימום נשכח" הוא המשפט הכי מענין בשיר האהבה המאוד סנטימנטלי ששר שי גבסו. איך אפשר לשכוח אהבה, אחרי המילים היפות, אחרי המטאפוריקה המאומצת, אחרי ההבטחות הנואשות? המאהב לוקח מקדם הבטחה אישי. אהבה שכותבת שירים, יהלומים לבנים שמכסים צוואר, גבהים שלא ראה, אבל ליתר ביטחון: ניקח גם אפשרות אחרת, שיהלומי אהבה אינם לנצח. האוהב מודע שיש אפשרות אחרת. ה"אחרי הכל" וה"אלמד להשתנות" אומרים כי לא הכל גן עדן ביחסים בינו ובינה.
ידו של גבסו אינה בכתיבת השיר, אבל ברור שהוא נדלק עליו חזק. בבחירת שיר שאינו שלך, אתה צריך לקרב אותו אליך, כאילו הוא שלך, חלק ממך. גבסו משדר את תחושת הריגוש והעצב בטון מלנכולי מתכוון. לוקח את עצמו לתוך הנרטיב כמו הוא חלק מבשרו. העיבוד וההפקה המוסיקלית – עקב בצד אגודל, צלילי הפסנתר, הקולות השמימיים, קצב שמעלה למסלול מיד טמפו לילי שחובר לנרטיב. גבסו נוסק עד פלצט כדי להביע את עומק התחושה. נוגה, נוגע, מגיע.
בימוי קליפ – גל פישר, צלם – אפק אייל
אחרי הכל עוד רוקד איתך/ בלילות הארוכים/ עם הפרחים הירוקים.
ואין לי כלום אבל יש אותך/ וזה מספיק בשביל שירים/ ועליהם נבנה חיים
אני מבטיח לא לברוח בימים יותר קשים/ אני עושה מה שעשו לי ולא ככה אוהבים
אני אלמד להשתנות
יהלומים לבנים יכסו צווארך היפה/ כמעט כמו השמש ששורפת
תקצה השני של החדר שלי ואת שם/ עומדת משחקת בשיער אני שלך
בטוב ברע איתך ומקסימום נשכח
איתך זה טוב/ וכשאין אותך/ מחפש לי ריגושים אבל פוחד מאנשים
כי את טובה/ והם לא כל כך/ את לימדת אותי גבהים שלא ראיתי
אני מבטיח לא לברוח בימים יותר קשים/ אני עושה מה שעשו לי ולא ככה אוהבים
אני אלמד להשתנות
יהלומים לבנים יכסו צוואך היפה/ כמעט כמו השמש ששורפת
תקצה השני של החדר שלי ואת שם/ עומדת משחקת בשיער אני שלך
בטוב ברע איתך ומקסימום נשכח
