הקצב מעלה על נתיב מהיר של "זמנים חדשים", שאביב גדג' מתאר בשיר אפל של ניכור חברתי מוחלט, שסימני ההיכר שלו מאופיינים בבורגנות וטכנולוגיה, בתים שבהם "מצלמות הורגות יותר מהר מרובים", ואפילו הדשא של השכן לא יכול להיות ירוק יותר, כי הוא עשו מפלסטיק. זהו עולם נטול רגשות – "אנחנו נשמות מנייר, מדברים במבטים" שמגיע עד ההזוי – "קופים בחלל מאייתים את שמי". אבל למרות שנכווה ומרגיש לא שייך, יש אור קטן בקצה האפלה – "תיכף ניפגש", עדין מאמין במפגש הממשי שעומד להתרחש.
אביב גדג' הוא מהבודדים בפופ המקומי שכותב שירים, להבדיל מפזמונים. יותר מזה: הוא מצליח להטעין את השיר המורכב בעוצמה שהופכת את המילים לאנרגיה אמוציונאלית, שמשכנעת כי הוא דובר אמת. גם כאן – המוסיקה היא סערה רגשית שמבטאת את מכלול התחושות של הכותב – גם הניכור, גם התקווה.

בית יפה, אנשים בודדים/ יש שער ברזל, הקש את הקוד הסודי
שרף עץ הפלסטיק נוטף על השביל/ הדשא סינתטי, הוא לעולם לא יצהיב.
אלה זמנים חדשים, אלה זמנים חדשים/ מצלמות הורגות יותר מהר מרובים
הכל חולף  לנגד עיניי/ הרחק הרחק מעל ראשי
אלה זמנים חדשים, אלה זמנים חדשים/ מצלמות הורגות יותר מהר מרובים
אנחנו נשמות מנייר, מדברים במבטים.
מעיר לעיר, בחושך האילם/ אורות קטנים בתו­ך הערפל
הכוויה זוכרת את האש/ אבל זה כבר לא כואב
כי תיכף ניפגש/ תיכף ניפגש.
בית יפה, אנשים בודדים/ אין פרסומות בין ההספדים
ואין שום חדש, הכל כרגיל/ האור השחור ימשיך להאיר.
אלה זמנים חדשים, אלה זמנים חדשים/ קופים בחלל מאייתים את שמי
מאוחר מדי בשביל מילים יפות/ רובוטים יניחו פרחים על קברי
אלה זמנים חדשים, אלה זמנים חדשים/ מצלמות הורגות יותר מהר מרובים
אנחנו נשמות מנייר, מדברים במבטים.
מעיר לעיר, בחושך האילם/ אורות קטנים בתוך הערפל
הכוויה זוכרת את האש/ אבל זה כבר לא כואב
כי תיכף ניפגש/ תיכף ניפגש.
מעיר לעיר בחושך האילם/ אורות גבוהים והעולם שפל
הכוויה זוכרת את האש/ אבל זה כבר לא כואב
כי תיכף ניפגש/ תיכף ניפגש.