אחרי "תגידי שטוב", שיר אחרון, הבנתי שקרה משהו יותר מטוב בחיבור בין אהוד בנאי לנסיית השכל. זה התחיל עוד לפני כן: כשאהוד ויורם חזן שרו "אני מאמין". הרגשתי לא רק ראשים מדברים, אלא מפגש נשמות. הטרובדור וזמר הנשמה במפגש עם ההרכב שעושה שעטנז אטרקטיבי של קיבוץ תרבויות.
ראיתי את אהוד בנאי עם משינה בפברואר 2015 בהיכל התרבות. יש משהו טוב, שכנראה קורה לכל מי שנמצא עם בנאי על הבמה. החיבור ליוצר-זמר הזה נוח, כיפי. זה לא רק שהקהל אוהב את הג'סטה, זה לא רק הקומבינה שעוזרת לייצר קופות שמנות. הכל הרי כבר מוכר, וזוהי חגיגה נוספת, שאינה רק מחזור של להיטים לחוגגים. אישית, אני מוכן להסתפק באהוד בנאי נטו. אני לא זקוק למשינה ולכנסיית השכל כדי להתרגש בפעם המי יודע כמה מאהוד. אבל בהופעות האלו קורה משהו שמשיב רוח חדשה במפרשים של כולם.
מהי נקודת החיבור בין אהוד בנאי וכנסיית השכל שעושה את המפגש מיוחד לא פחות או אולי יותר מאשר החיבור בין אהוד בנאי ומשינה? לא בטוח שיש כאן תשובות מדויקות. בשלב מסוים של הערב הייתה תחושה שאני מפסיק להבחין מי כתב את מה. יורם חזן, בכובע צילינדר ואהוד בנאי נשמעו כמו להקה. כלומר – חיבור הומוגני במרומי היכל התהילה של המוסיקה הישראלית, המשך למפגש שלהם לפני 16 שנה, כמו זרימה מהמקורות המוסיקליים המשותפים, בהשפעות, במנגינות, במקצבים. לא שני מופעים בכרטיס אחד, אלא הביחד הזה שנובע מהשמחה והמוטיבציה להיות ביחד. לא מסע קאברים של הלהיטים הגדולים, אלא בניה של משהו משותף, חבילה אחת.
שירים: עבודה שחורה, מה נשאר , החזיון לפרנסקו גויא , אני מאמין, מעל הים, יוצא לאור, ידיים למעלה, דוד ושאול, למיה יש אקדח, קאונה ווחדה, פלורנטין, בואי מהפכה, השיר מהגן , עגל הזהב, כולם יודעים, תנו לי לשתות , אסתר , איך זה מרגיש, עיר מקלט הדרן: רחוב האגס 1, היינו עושים אהבה, טיפ טיפה , ג׳מלי פורוש, תגידי שטוב
השתתפו: אהוד בנאי – גיטרות ושירה, יורם חזן – גיטרות , סקסופון ושירה, דוד רז – גיטרה חשמלית, עמי רייס – קלידים ואקורדיון, רן אלמליח – בס, דניאל זייבלט – תופים, אלעד כהן בונן – פרקשן
צילום: מרגלית חרסונסקי
וידיאו: עבודה שחורה
