קולו של הסולן מגיע מהאופל. נשמע כזעקת "הצילו" מהגיהנום. טקסט של המבואס הקונבנציונאלי שאומר – אם לקצר את השורות – כמה רע לי. לא רוצה לקום בבוקר. לא בא לי לחיות. לא בא לי לעשות משהו. אין לי מקום ביקום. סיבות? "הזמן רוצח". מה עוד? אין עוד. שיר? גבב ביאוס סתמי בשלוף.
"ועדת חריגים" עוטפים בסאונד כאילו אפלולי-דחוס–מאיים את הטקסט הרזה, כדי לנסות ליצר איזושהו נפח לשיר. המוסיקה –יותר יומרה מאשר יצירה. אינדי שמינדי. כיושב יחיד בועדה המחליטה על היוצאים מן הכלל בז'אנר הרוק הישראלי העכשווי, עלי לקבוע, כי השיר הזה לא יקדם אותם למקום הזה. אשמח לקבל שירים אחרים שישנו את דעתי. שיר ראשון מהאלבום "השעמום שוקע", ולפי השיר הזה הוא צף ועולה.
ועדת חריגים הם : יובל הרינג, דן בלוך ויובל גוטמן.
לא רוצה להיות מציאותי/ לא רוצה למצות את עצמי/ משהו בי צורח/ זמן הוא הרוצח/ משהו בי צורח// אין לי מקום בעולם הזה/ לא רוצה להיות מציאותי / לא רוצה לעשות אתכם גאים/ ליפול מעץ גבוה/ לא רוצה לשמוע/ לא רוצה לנגוע/ אין לי מקום בעולם הזה
