הזיווג אריק סיני-פבלו רוזנברג מעניין, אפילו מפתיע, במיוחד אחרי ששומעים את צלילי השיר. השיר כתוב בלשון יחיד ורבים. "החיים שלנו" וגם "אני סוחב את צער השנים". מצד אחד נימת ייאוש ("החיים שלנו שווים פחות מפרסומות"), מצד אחר, למרות הצער, ניסיון להיאחז ברגעים שמראים, כי יש עוד מקום ללב נצבט – מצחוקו של ילד בבוקר יום שבת. עדיין ספר תהילים בידו, אבל התחושה היא שמדובר בסוף דרך, באובדן טוטאלי, בלב שבור.
אריק סיני קרוב מאוד אל הנרטיב. חספוס טונו הנמוך משדר את התחושה במלנכוליות כובשת. הלחן המצוין והקצב האיטי, נשמעים כצעידה לקראת הסוף המר. עוצמות רגש יכולות להגיע גם בשירה מאופקת המכילה את כל עומק הצער והכאב. מבחינה זו, סיני הצליח להפוך את שירו של רוזנברג לשנסון עברי מפעים.
כמה טלוויזיות צריך בכדי לראות /שהחיים שלנו / שווים פחות מפרסומות / שקט לא נורמלי / של בוקר יום שבת / צחוק רחב של ילד / והלב שלי נצבט.
אני סוחב סוחב / את צער השנים / בעלייה / בירידה
אצבע חשופה מול השמיים / נותן סימן לרוח / לנוע לקראתי / עקבות של מלח ים על הלחיים / וספר תהילים מונח בכף ידי
כמה סיטואציות צריך בכדי לזכור / שהחיים שלנו שווים יותר / בתוך תמונות / כל מה שהיה לי
התחיל וגם נגמר / עומד בצד הדרך / והלב שלי נשבר
