דוד ד'אור מחבק את הצער בשיר שהוא מכתב פרידה בלתי נמנעת. יש כאן מנגינה שמאפשרת לזמר כמוהו להפוך את הצער למבע רגש של אמת. זמר כמו שחקן ממלא תפקיד במחזה הקטן בו הא משתתף. ד'אור שר על מצב בלתי הפיך שחווים רבים: סופה של מערכת יחסים. הסכנה בשיר רגש בסולם הזה הוא בגלישה לרגשנות בלתי מבוקרת, שגובלת בהתבכיינות. ד'אור אינו גולש לשם, מצליח להישאר קרוב אצל עצמו, לשדר תחושות שמתחת .למיתרי הקול המצוינים שלו. לשיר ברגישות, לא ברגשנות יתר.
ד'אור מצליח לבטא את תוגת הנתק ביחסים, את ההשלמה אתו ("נבין שזה היה הצעד הנכון") גם את הפחד מחיי הלבד שלאחריו.  המוסיקה הנוגה מסייעת לו לספר את הסיפור. מפגש ראשון ויחיד במינו עם המלחין והמוסיקאי ליעד גרושקה שמוליד צלילים שפורטים על מיתרי הרגש הנכונים.

אני יודע לא תמיד הייתי כל מה שרצית/ ולפעמים מעט מידי זה לא מספיק
ואין עוד כוח לשנות/ את כל מה שעתיד לקרות/ אנחנו שנינו כבר ויתרנו כנראה
את יודעת לא תמיד אהבתי כל מה שעשית/ ולפעמים יותר מידי זה לא מספיק
ואין סיבה להישאר/ חוץ מהפחד לקבל/ את הבדידות וכל מה שעתיד לבוא
בואי רק נזכור את כל מה שעברנו יחד/ נחייך כמו אילמים מבלי לומר שלום
כשניפגש פתאום אז נתחבק אך לא נרגיש כלום/ שנינו יחד מתחילים לבד היום
אני יודע שלריב זה לפעמים דבר נכון/ וכל מה שלמדנו יחד לא מספיק
מפחד להיפרד/ כבר לא זוכר אני לא רוצה/ הלוואי יכולתי רק לגרום לך לחייך
בואי רק נזכור את כל מה שעברנו יחד/ נחייך כמו אילמים מבלי לומר שלום
כשניפגש פתאום נתחבק אך לא נרגיש כלום/ שנינו יחד מתחילים לבד היום
וכשאחר יאהב וגם בי תהתל אחרת / נבין שזה היה הצעד הנכון