דנה לפידות מנסה לגעת בדיכאון. ההרס העצמי ינצח. גם הפיתויים הקטנים כבר אינם מצילים. פותחת בטון מלנכולי, מספרת את הסיפור האישי במפוקחות צלולה, חוזרת שלא לצורך פעמיים על מצב הלב ("הלב חלש", "הלב שביר") ואז במעבר מלודרמטי חד  מספרת על האהבה הכושלת, מוניות בלילה ש"דוהרות" (מקרה חירום?) עד אליו, שימוש בקלישאת החצי כוס ריקה, כדי לקשור מן הסתם עם איבוד האמונה בפיתוי ששמו אלכוהול. את השייח הסעודי הייתי מעיף מהשיר כולל ה"אין לי אמונה באלכוהול" – שורה שנכנסה אקראית.
המוסיקה מייצרת מתח. בחלק הראשון המבנה (בית פזמון) אפקטיבי – המנגינה והקצב מעבירים  את הנרטיב. גם העיבוד המעט מנופח לכלי מיתר משיג את המטרה – העצמת  הדרמה, אבל שינויי הקצב המשך פוגמים בשיר: מה שהתחיל כסיפור אווירה הופך בהמשך  לדאנס קליל בלי שיהיה לכך הצדקה בסיפור שלה. מוסיקלית – התפזרה למקומות לא נכונים. הפכה את הדרמה האישית למסיבת קצב שפוגמת באמינותה.

צילום קליפ בימוי ועריכה : רן יחזקאל

אוי פיתויים מתוקים שלי/ גם אתכם שכחתי לחבק
מעט אהבה טיפה של דבש/ על השפתיים נמרך
כמה הלב שלי חלש/ אתה אשם
שכחת לקנות לי מתנה ליומולדת/ הכל משחק על מי אני עובדת
יום יום,  מה נפל עליי/ צרה ביום בהיר/ הלב שלי שביר
פזמון: מוניות כל הלילה/ דוהרות עד אליך
רוצה לאהוב רק לדקה/ לא זוכר את הבוקר/ זה עולה לי קצת ביוקר
הכוס על השולחן חצי ריקה
אוי פיתויים אסורים שלי/ גם אתכם סיימתי לדבר/ מעתה ועד עולם
אתה לא שיח סעודי אתה לא כל יכול/ מתי כבר תבין אין אמונה באלכוהול