רבים מהחפצים של כולנו מגיעים בסופו של דבר לשוק הפשפשים. התמונות, הבגדים, הפריטים המיוחדים נושאים עימם זיכרונות, חלקם מלאי אושר ושמחה, חלקם רוויי כאב, שיתפוגגו מרגע מכירתם.
מלי פתחה בסטה בשוק ומוכרת את זיכרונותיה – גם היפים מהשנים שאהבתה עוד לבלבה, בטרם הגיעו ימים אחרים קשים, שבגינם היא מסתירה את עצבותה ומתרצת את דמעותיה בבצל של "ההוא מהירקות".
שיר לוי מספר את סיפורה העצוב של מלי בלחן נוגה ובהזדהות משכנעת. המוסיקה מוליכה את השיר לסמטאות השוק עם ניחוחות של שנסון, מנגינה מקסימה ועיבוד עשיר שיש בו אקורדיון, כלי נשיפה וצליל ים תיכוני, שהוא קישוט בלבד, לא "מוסיקה מזרחית".
שיר לוי עושה נכון, כשאינו מנווט את עצמו וקולו היפה לפי דרישות ה"ז'אנר". הוא בחר במילים ובלחן יפים בפשטותם, שמובילים אותו למקום אותנטי, ומתברר שגם מוציאים ממנו את המיטב.
מלי פתחה איזו בסטה ברחוב/ היא מוכרת שם לרוב רק בגדים משומשים/ היא עומדת ומחכה, מסתכלת מקרוב/ בפינה הכי טובה של שוק הפשפשים
מלי מוציאה למכירה את הזיכרונות/ את השנים הראשונות, כשכלום עוד לא כאב/ היא מסדרת בזהירות את התמונות הישנות / כשהיא הייתה יפה והוא עוד מאוהב
מלי שוב שואלת – מה לי ולכל זה?/ מלי מנסה לצאת מזה/ מלי שוב שואלת – מה לי ולאהבה?/ זה יום יפה כזה, והיא עוד עצובה
מלי מדייקת, העולם רק התעורר/ היא התחילה לסדר מכתבים מהילדות/ ואז היא גם צועקת, וכל השוק עוצר:/ "בעל הבית השתגע, השתגע מבדידות!!"
מלי מציעה חלומות על משפחה/ בחצי מחיר, וככה – המלאי כמעט אזל/ אין לה חרטות, ולא, היא לא בוכה/ זה רק ההוא מהירקות שהוציא את הבצל
