עומרי כהן שר על מומנט, שמחלץ מהכאוס האישי שמשתלט עליך, מדרכים של תהיה ותעיה. יש מוצא: ה"שקט" מופיע לפתע כיישות בפני עצמה, הוא בעל צליל של דממה דקה, מתנגן כתפילה. מול מציאות של "הולכים לשום מקום", קיימת נפש שלעולם לא תנתק.
עומרי כהן מצא לטקסט הזה לחן הולם. גם הצבע המלנכולי של קולו שמזכיר מאוד את עידן חביב משדר את התוגה ואת הנחמה ברמת אמינות גבוהה. השיר מייצר נרטיב אישי, כשהמוסיקה היא סייסמוגרף של מצברוח, עיבוד הוא מעטפת סאונד שמכניסה את השיר לאזורים של הלא "פיזיים" שכהן חווה. הוא נמצא לגמרי בתוכם.
במרוץ אחרי הזמן נופלים לדמיונות/ מעלימים ומכסים פוחדים משאלות
לאן הגענו ולאן עכשיו צריך לחזור/ הראש כבר לא עובד/ הוא זז כמו שיכור
ולעולם כלום לא קיים/ אם א'פחד לא רואה/ מוחא כפיים ומוסיף תמיד חיוך כזה
ובאמת תמיד תהיתי מה הכוונה/ עיניים נועצות מחכות להצגה
ופתאום יבוא השקט/ ואשמע דממה דקה/ כמו תפילה שמתנגנת
צליל עדין בחשיכה/ ופתאום יבוא השקט/ איך חיכיתי לקראתו/
נושם עמוק אל תוך הבטן/ הכל בסדר/ הנה הוא פה
רחוב מלא באנשים הולכים לשום מקום/ כמו ילדים מחוץ לבית לא רוצים לגדול
ולך תסביר להם שזה נמצא אצלם בלב/ לדעת לאחוז את כל מה שכואב
כי הנשמה אף פעם לא תרצה להתנתק/ היא תציק ולא תרפה כדי שתתקרב
כבר שנים כלואה בגוף רוצה שתתייחס/ מזמזמת שיר ישן/ שלא תכבה האש
ופתאום יבוא השקט/ ואשמע דממה דקה/ כמו תפילה שמתנגנת/ צליל עדין בחשיכה
ופתאום יבוא השקט/ איך חיכיתי לקראתו/ נושם עמוק אל תוך הבטן/ הכל בסדר/ הנה הוא פה
