חגית לירון כמו מנסה לתעד בשיר פיסות מזכרונותיו הרומנטיים של אבא. חלקיקי סיפור על הנשים ההן שהוא חשק בהן – שנותרו בזיכרון שלו, והפכו לשיר נוגה-נוסטלגי בפרספקטיבה של לירון. התצלום הישן של נערות-נשים שצורף לשיר מעיד על היחס לא רק לאב משחר הנשים, אלא לתקופה של אז, שהיא חלק מעולם אחר, שלירון מתבוננת בו בערגה. המוסיקה הקצבית של אילן וירצברג משתתפת בכמיהה של לירון לאותם ימים, שנראים מהזוווית הזו אופוריים משהו. הטון והצלילים משדרים משוב לרוח המוסיקה של פעם. דווקא המיושנות הזו בשירתה היא שמעניקה לשיר אמינות. היחס של לירון לסיפוריו הרומנטיים של אביה מקבל ממד של הזדהות רגשית, למרות שמדובר בפרשיות רומנטיות מהסוג הנדוש, שאלמלא הזמן הרב שחלף – ספק אם ניתן היה להפוך אותן לחוויה ייחודית. בשיר הסיטואציות האלו הן חלק מהיחס של הכותבת לאיש, לסביבה ולזמן ההם. העיבוד מתייחס לזמן שחלף – "מים כיסו דבר לא נשאר" בצליל אווירה אל זמני. וירצברג לגמרי נמצא על המסלול הנוסטלגי של לירון.
**** חגית לירון: "כתבתי את המילים בעקבות פרק מהזכרונות שכתב אבא שלי, משה אריון ז"ל (מהספר "כחותם על ליבו", חנה אריון), על נערות שמצאו חן בעיניו בתקופת נעוריו, בעיירתו מז'יריץ' שבאזור ווהלין באוקראינה, ובגימנסיה "תרבות" בה למד, בעיר רובנה הסמוכה. הדהד בי הפסוק משיר השירים "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ"… זהו שיר על אהבות נעורים מוחמצות, שרק בסופו מתגלה סופן המר של הנערות, שנספו בשואה".
בּוֹיְימֶל משכה את ליבו/ בַּיום הראשון לַגימנסיה,
כָּמָה יֶדַע וחֵן, צליל קולה המתוק/ הוא הִביט וחלם מֵרחוק
כִּרכָּרה בַּרחוב הראשי,/ נָסע בה עִם דוּצְיָה בִּשְנַיִם
אֵיך לפֶתע מוּלָם, הִתייצב לו צַלָם/ והִנצִיח אותם צוחֲקים
זהו כל הסיפור/ התחלה – וְנִגמַר
מים רַבּים כּיסוּ/ דָבר לא נִשאר
הוא טִיֵיל והִנֵה היא מוּלו/ אַיְידְיָה דַקַת הרגליים,
נֶעמד בְּדַרכָּה, כֹּה רצה לנַשקָה/ היא חייכה לעֶברו בִּמבוכה
זהו כל הסיפור/ התחלה – וְנִגמַר
מים רַבּים כּיסוּ/ דָבר לא נִשאר
נַעֲרותַי היפות/ סופכן המַר
מים רבים כּיסוּ/ דָבר לא נִשאר
בּוֹיְימֶל משכה את ליבו/ בַּיום הראשון לַגימנסיה,
כָּמָה יֶדַע וחֵן, צליל קולה המתוק
זהו כל הסיפור…