מועדון בארבי ספטמבר 2018. מסובבים מחוגי השעון שלושים שנה לאחור, ל-1988. הקאמבק סולדאאוט. סוגר קופות. הקהל סוגד לו. שר את השירים. למוסיקה של פעם יש תעודות ביטוח. הקהל, כידוע, אוהב מזון מוכר. גם מי שעוד לא נולדו אז מתחברים לקאמבק. מצד שני, זה לא פאסט פוד. זה רוקנ'רול בעברית. יום ההולדת של טאטו הוא סוג של תירוץ למסיבה. החבורה הזו הוציאה אלבום אחד בלבד. לא כל השירים שלה עברו את מחסום הזמן. נשארו מאוד אלטרנטיביים. טאטו עולה מן האוב, אבל החיבור לכרמלה גרוס וגנר – לפחות לחלק מהשירים בלתי נמנע. מבחינת ערן צור "כרמלה" היא סוג של המשכיות בתחילת התשעים. הגיעו גם שירים של אלונה דניאל מתוך רפרטואר הסולו שלה, ואילו יובל מסנר החזיר לבמה את "בלאגן" בשני שירים. במילים פשוטות – טאטו "אירחה" במופע הזה שתי להקות שביחד יצרו משב אייטיז מרתק.
טאטו מחזירה אותי לקולנוע אלנבי סוף השמונים. חבורה שהחלה כאקספרימנט של בוגרי המחזור הראשון של בית הספר למוסיקה רימון ב-1987 וסיימה את דרכה כעבור שלוש שנים עם אלבום אחד. יובל מסנר, אלונה דניאל וערן צור הקימו את ההרכב יחד עם שלושה נגנים נוספים מבית הספר, אורי מיילס, אורי בלק ומיכה מיכאלי. המטרה היתה: לעשות מוסיקה מחוץ לקופסה. מיינסטרים לא בא בחשבון. השילובים הגיעו עד אוריינטציה של ג'אז, צ'לן קלאסי עם פזילה חזקה לרוק, בסיסט שמפעיל באס בתנועות אגרסיביות. השירים לא היו ג'אז, לא אוונגרד, לא רוק מובהק, אבל היה בהם משהו מזה ומזה. גם מבחינת התכנים והטקסטים – להקה מאוד לא קונבנציונאלית במוסיקה הישראלית. לקח להם שנתיים פלוס להוציא אלבום בכורה, "חתוך תוכן", שנותר האלבום היחיד של הלהקה נכשל מסחרית. היום מתברר, שכישלון מסחרי של פעם יכול להיחשב יתרון מסחרי עתידי. עובדה – האיחוד מביא להם קהל גדול.
אלונה דניאל פתחה בסערה ב"מחבואים". בתוך משחק המחבואים מצטיירים אנשים דפוקים. נולדו מחוץ לרחם, אמא לא מחפשת אותם, קבורים במיטה, תמיד שמים אותם בפינה כשהשעור מתחיל". חסרה לי יותר עוצמה פנימית בהופעה שלה, עוד משהו מהסוג שקיים בצורות שונות אצל זמרות רוק ליגת על כמו אורית שחף. שירתה לא בהירה. הטקסט בשיר הזה נבלע. כמה טוב שישנו ערן צור. אצלו השירים המוכרים לעולם אינם נשמעים לא ברורים. קחו את "ערפד" – "יצאתי הלילה מקברי / מוחי כרגיל שטוף זימה / עמדתי מתחת לפנס / היה לי עצוב אז בכיתי, אז מה?". הוא נמצא לגמרי בתוך השיר בטון אקספרסיבי, בהבעה של שחקן תאטרון, שמספר סיפור. מה חבל שהוא לא שר את כל השיר וחלק אותו עם אלונה דניאל. כנ"ל – ב"נשים כותבות שירה" (שיר מ"כרמלה גרוס וגנר") ערן צור קרא בהטעמות סרקסטיות "מראות זו לזו שירים/ הן כמו משוות שדיים/ מול המראה הגדולה בחדר השינה" – ברוח כוונת המשוררת עמליה זיו, ואילו דניאל המשיכה אותו בטון נוגה פחות תואם. גם יובל מסנר אינו הזמר האידיאלי לשירי החבורה הזו, למרות ההתלהבות שלו ב"גורם לי", לחן שכתב למילים של יונה וולך. חבל שהוא ויתר על "חצרות בחושך", שיר על אונס, שנאסר בזמנו לשידור. בגדול – ערן צור (צפו – ראיון למטה) הוא הציר של המפגש. רוחו נשבה חזק לאורך הערב, אם מחפשים ערך מוסף של ממש להתקמבקות. הביצוע של "פרח שחור" בשלב ההדרן העניק חיזוק נוסף לתחושה הזו.
"טאטו" על יצריה, ניגודיה, אוונגרדיותה, מניעיה הרוקיסטיים קמה לתחיה, כי השוק המקומי דורש להקות עבר, מעניק להן חותם מיתולוגי עם לא מעט פוזה, גם אם הלהקה אפילו לא הצליחה להגיע לאלבום שני. אם היה משהו שהצדיק את התחיה המחודשת – זה לא ה-30 שנה להולדת הלהקה, אלא דווקא החיבור בין להקות שונות.
שירים: מחבואים, ערפד, גורם לי, קפטן נמו, נשים כותבות שירה, תמונה אימפרסיוניסטית, שדה עזוב, מריה, גברים מקצוענים, איש קטן, גגות תל אביב, כרמלה, תנינים, שדים, בדידותי, פרח שחור, שקט, שרה, חתוך תוכן
משתתפים: אלונה דניאל – שירה, יובל מסנר – צ'לו, שירה, מיכה מיכאלי – גיטרה, אורי מיילס – קלידים, ערן צור – בס, שי ברוך (במקום אורי ברק) – תופים וכלי הקשה.
צילומים: מרגלית חרסונסקי
מחבואים
ערפד
תמונה אימפרסיוניסטית
פרח שחור
ראיון עם ערן צור
