יובל ירון מתוסכל. הלבד מרגיש לו בד"כ בסדר, אבל גם כאשר הוא (הלבד) מרגיש פחות טוב, והוא משתוקק לתקשורת – המציאות טופחת על פניו. גם החברים נעלמו אט אט. לכל היותר, הם יבואו כשיצטרכו משהו ממנו, חושפים שיניים יותר מאשר רגשות. הפער ביניהם ובינו אינו ניתן לגישור. האם בדידות וניכור הם מאפיין חברתי של תקופה, או שהבעיה היא אישית? שתי התשובות נכונות?
המוסיקה לוקחת לאזורים האפרו-קריביים של הגלובוס. כשאתה שר במקצב רגאיי, קשה לך לשדר תסכול ומועקה עמוקים. יובל ירון, מתופף שמנסה עכשיו את קדמת הבמה, מעדיף את הגרוב הכייפי על פני בלדת דיכאון. הקצב (בס, תופים) מתווים נתיב מאוד קליט. המנגינה ידידותית ומחייכת. שירתו של ירון מעט מאונפפת, אלמנט שבכל זאת מכניס לעולם הלחוץ שלו. העיבוד הווקאלי עטף את השיר במצב רוח אופורי, כך שהשיר עוזב את חלקתו האישית של ירון והופך לפופ אתני קוסמפוליטי מענג. כולם ישנים. יובל ירון ער תרתי משמע.
בימוי ועריכת קליפ – יובל ירון צילום – נועם גוטרמן
אני כאן, כל היום בחדר/ רוב הזמן זה מרגיש בסדר להיות לבד
אבל היום פחות
אז קורא שישליכו לי חבל/ אם אטבע, מי ירגיש פה באבל?
ואני לא בטוח שיש מה לחכות
כי כולם ישנים, רק אני ער/ הם שטים ואני צולל
ואולי זה אני לא בסדר/ לא תמיד משדר על התדר
אז מה הפלא שהם לא מצליחים לקלוט?
ויש גם כמה חברים שנעלמו לאט לאט
פתאום באים עם בקשות, הפכו אותי לכספומט
טוב, בכל זאת, חברים, מה נשאיר אותם לבד?
אבל כשלא היה בי צורך, נעלמו בבת אחת
כי כולם ישנים, רק אני ער/ הם שטים ואני צולל
כי כולם ישנים, רק אני ער/ הם שטים ואני צולל
לפעמים אני מרגיש כאילו/ כולם חושפים שיניים במקום רגשות
איך אפשר לבנות גשרים כשכולם בונים חומות?
וגם לי כבר יש חומות והן חוסמות מה שמעבר
אבל אם הן שומרות עלי אז גם החדר זה בסדר
כי כולם ישנים, רק אני ער/ הם שטים ואני צולל
כי כולם ישנים, רק אני ער/ הם שטים ואני צולל
