יוני גנוט חיבר קולות מנוגדים לשעטנז שמפגיש את האדם מול בוראו על בסיס "משפטי צדקך" מתהילים. קולו הנמוך-עמוק-מסתורי של אריק סיני וקולו הגבוה-מתרפק-מתפלל של יוני גנוט הם שני קווים מקבילים שאינם נפגשים, למרות שלקראת סיום חוברים לדואט. שירתו של הילד (בנו של גנוט) בסיום היא עוד צבע קולי בתוך המסכת המוסיקלית של גנוט שמתקשרת עם תוכן השיר. אני מאמין לצלילי הנשמה של גנוט, גם מתענג על הלחן היפה, אבל הניסיון לייצר דואט אינו קוהרנטי. זה שיר של יחיד – לא של צמד, והקונטרסט אולי מייפה אותו, אבל נשמע הבלחה דרמטית סתמית שאינו תורמת לעומק האמירה וללכידותו של השיר.
מול שקיעה גדולה אני מתנודד מבקש את אורך/ בתוך ים סוחף של שכחה שוב ניצבתי מולך
כל הבריתות כבר עפו ברוח, ברוח הזמן/ זה פלא גדול שאני עוד זוכר איך נשבעתי לך
נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך
בסוף יום סגריר אני פתאום שר את השיר מהגן/ מזכיר לעצמי ללמד אותו גם את בני הקטן
כל הקשרים הם מעמסה במשא ומתן/ זה פלא גדול שאני עוד שר נשבעתי לך
נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך
נר לרגלי דברך ואור לנתיבתי/ נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך
