אני שולח את הטקסט הזה לפסיכולוג, ואולי גם שיר לוי יצא נשכר ויבין את מהות ההפרעה הנפשית. האם הוא שר "כדי לא לשמוע את השקט",  לספר על יחסי אהבה-שנאה עם עצמו, עם הלב שלו? (מה ההבדל? – עצמו לא כולל את הלב?)  על שריטות ש"כבר לא מייצרים להן תרופות" (פעם יצרו? או שאין  בכלל תרופות כאלו?)  על טעויות שאי אפשר לתקן? על מי שאינו מוצא בתמונה את הילד שהיה?
ומה פשר היחסים איתה? אחרי כובד הבעיות הנ"ל  – כואב קצת פחות כשהיא איתו, אבל  מצד שני עיניה נשארו יפות "כמו השקרים שסיפרתי לעצמי" – כלומר עינים קרות ולא אמינות?
לא בטוח ששיר לוי שאל את עצמו שאלות כדי להישמע אמין ומדויק יותר. יתכן שהטקסט "על הנייר" אכן גדול עליו. לפי הטון, – ממש לא. הוא נשמע כמי שאינו זקוק להסברים פסיכולוגיסטיים לעומק התסבוך. שיר שר את השיר כמו הוא בנפשו, והמנגינה מסייעת לו לסלסל את תוגתו ממקומות שמתחת למיתרי הקול.

גדול עליי להיות זה שעומד כאן/ אני שר כדי לא לשמוע את השקט
הלילה כבר נכנס לתחנה/ ורכבת הבדידות שלי תמיד מדייקת
ברחוב האנשים עוד רוקדים/ רק אצלי תמיד זה איכשהו מסובך
יחסי אהבה שנאה כבדים/ עם עצמי בעיקר ועם הלב שלי ואיתך

והעיניים שלך נשארו כל כך יפות/ כמעט כמו השקרים שסיפרתי לעצמי
לשריטות שלי כבר לא מייצרים תרופות/ אבל כואב לי קצת פחות כשאת איתי

גדול עליי להיות זה שעובר כאן/ עשיתי טעויות שכבר אי אפשר לתקן
אנ׳לא מוצא ת׳ילד בתמונה/ אולי פשוט נולדתי זקן

ברחוב האנשים עוד רוקדים/ רק אצלי תמיד זה איכשהו מסובך
יחסי אהבה שנאה כבדים/ עם עצמי בעיקר ועם הלב שלי ואיתך