לעולם ימשיכו לדמיין את אלוהים, להאניש אותו בדמות אדם.  מי שאינו יכול להכיל את מהות האל – מייחס לו  לעיתים תכונות אנושיות.  בשירו "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" עסק נתן זך בבריאת העולם מהזווית של אלוהים תוך ניסיון לתהות על חולשותיו האנושיות. לפי השיר הזה, שהלחין ושר מתי כספי, אלוהים היה אומלל וברא את העולם כאקט של ייאוש בתקווה לאושר. הוא לא חשב על בני האדם, לא על השמיים או על שינה, אלא על אושרו הוא ("כך אהיה מאושר")
אצל תומר מתנה אין אירוניה, אלא האנשה לא ברורה של אלוהים בדמות אדם ענק צועק, מטורף, מסומם, אומר הרבה שטויות, אבל לא מפחד לאבד שפיותו. מה הניע את הכותב להעניק לאל דווקא את בליל התכונות האלו?  העובדה שהוא "לא מפסיק לעולם"?  פתרונים למתנה, אם יש לו כאלה.
פתרונים יותר ברורים נותנים יש לוי ועמיר בניון. האם ניסו לתהות על הטקסט הזה?  מכל מקום לפי השירה הענוגה המשותפת שלהם – הם ראש אחד. חזקים שני הטנורים מן האחד בלחן קליט ובעיבוד פריך (צליל קאנון יפה).  עם הדואט הזה קשה להתווכח. הוא אנושי מאוד, אולי לא נוגע במהות הקב"ה, במשמעות הטקסט הזה, אבל השניים מתכוונים למה שהם שרים.

הוא מתהלך על אבנים חמות/ מדבר לעצמו אומר הרבה שטויות/ מפחד מצלו הוא אומר הכל בקול/ אך אף אחד לא באמת שומע.
הוא גדול, הוא ענק, הוא צועק,/ מול כולם ונרגש/ עיניו בוהקות ורגליו רועדות/ והוא לא מפסיק לעולם.
מטורף, מסומם / אנשים כך אומרים אם בכלל/ מנסים להקשיב, לפעמים להגיב / אבל הוא לא מפסיק לעולם.
לא מפחד לאבד את שפיותו,/ לפני אחרים שלועגים לאנשים כמותו / ואיתו האמונה תחלחל בנשמות, / אצל כל אחד איך שזה נוגע.
הוא גדול, הוא ענק, הוא צועק / מול כולם ונרגש,/ עיניו בוהקות ורגליו רועדות/ והוא לא מפסיק לעולם.
מטורף, מסומם / אנשים כך אומרים אם בכלל/ מנסים להקשיב, לפעמים להגיב / והוא לא מפסיק לעולם.
הוא גדול, הוא ענק, הוא צועק / מול כולם ונרגש/ עיניו בוהקות ורגליו רועדות/ אבל הוא לא מפסיק לעולם/ מטורף, מסומם / אנשים כך אומרים אם בכלל/ מנסים להקשיב, לפעמים להגיב/ אבל הוא לא מפסיק לעולם.