האווירה האפלולית שהסאונד מייצר, הטון המדוכדך חוברים להתבוננות של אדם על עצמו מבחוץ (גם אפשרות של מתבונן אחר שמתאר אותו בגוף שני), הנמצא בעין סערת רגשות. הסיטואציה: אי יכולת שלו לתקשר עם עצמו, ניסיון לדחות החלטות, שומע צעקות בשני קולות, רעשים מדכאים.
"עוד כמה שעות" – הוא המוטיב המוביל של השיר – דחייה של החלטה שמותירה אותו בעצם משותק, לכוד בתוך מטחנת מחשבותיו. סהר חגי טוחן עצמו לדעת במקום לפתור את בעיותיו, סיטואציה טיפוסית לדור של אנשים צעירים שמחפשים עצמם לעד.
בין סהר חגי לניצן קייקוב יש חיבור המנותב לאפיק מלו מלנכולי נוגה. העגמומיות הדיכאונית אינה מייצרת זעקה כמעט לאורך כל השיר, לא צליל עצבני ולחוץ, אלא רוך של צער וחמלה עצמית. האיפוק הוא חלק מהקונטקסט ("בוחר לשתוק") אבל לקראת סיום מטפס סהר חגי לטון דרמטי יותר שמוסיף לאמינות השיר.
מכל השפות שאתה מכיר / אתה בוחר לשתוק/ וכל הדמעות שאתה מחזיק / כי לא רוצה לבכות יותר/ רק שוטף את הפנים במים הקרים / זה נותן לך עוד כמה שעות
את כל המכות שאתה מחזיר/ אתה מחזיר לעצמך/ בתוך השקרים שאתה אומר/ אתה כבר מאבד אותך/ רק מחזיק את החיים בידיים הריקות/ זה נותן לך עוד כמה שעות
כנראה שניסית הכול/ אם הכול עומד עכשיו ורק אתה זז/ והסוף שצועק מרחוק/ ואתה נושם עמוק ומחשב כמה עוד נשאר
שלוש דקות שאתה עומד / בעיניים מבריקות/ ועוד בן אדם אחד עובר/ הוא לא עוצר לראות אותך/ רק שומע צעקות בשני קולות / זה נותן לך עוד כמה שעות
