בסדרת כוכבים מן העבר הממשיכים לזרוח גם חוזה פליסיאנו חזר להזכיר שבגיל 75 הכל נמשך כרגיל. קאמבק נצחי. לא מתווכחים עם אייקונים. שמעתי אותו שלוש פעמים בישראל. לפי דעותיו – כמעט ציוני, מקדש אתת הדמוקרטיה בישראל. וירטואוז גיטרה וזמר נשמה שמופיע כבר למעלה מ-45 שנה.
מי שכונה "הריי צ'ארלס של המוסיקה הלטינית"ממשיך להגיש תערובת להיטי פופ, רוק מוסיקה לטינית וקטעים קלאסיים עם קטעי קישור שנשמעים החנפה אפילו מוגזמת ודביקה לאגו של הקהל הישראלי..
המוסיקה תערובת הזו של ספרדית ואנגלית, שילובים של ישן וחדש, פופ וקלאסי, שירים מקוריים וקאברים. קולו עדיין חזק, וגם נגינתו המסוגננת באקוסטית מסחררת כתמיד. בטח שהוא ממוסחר בהיבט הרפרטוארי של זמר שיודע את נפש קהלו ואת חולשותיו הנוסטלגיות: פליסיאנו מספק תמהיל מבוקש, במינונים מחניפים, אבל כשזה פליסיאנו, זה כמעט נסלח, ההתרפקות מענגת ואפילו מעוררת צימרורים. האיש ורסטילי בטבעו, עובר בקלות מסגנון לסגנון פונה לקהל מתרפק שמגיע לשמוע אוסף להיטי עבר. אצלי חוזה פליסיאנו נשאר זיכרון עמום מהשישים-שבעים, שמצליח בדוחק לעורר ריגושים מחודשים.
Preludio Azteca Instrumental
California Dreamin
Rain
Light My Fire
It's All Right Mama
CheSera/QueSera