שער

בלוז טאקו בר, השקת האלבום החדש

משינה

בארבי ת"א
4.5/5

בהדרן הגיע "החומר החדש", שיר שפותח את האלבום החדש של משינה "מתים, שרים הולכים", שיר איטי, אפלולי, בלדת רוק נוגה על השוני שבינו ובינה. הדובר עף למקום רחוק עם "החומר החדש", שזורם לו בראש, היא רוצה הכי קרוב את הכל. היא צריכה תקווה. הוא הולך עם קו המחשבה. תגובת הקהל ל"חומר החדש" היתה משהו – יאללה תעברו לשיר הבא.  זוג מאחורי החל להתברבר בקול רם. המילים לא עניינו, השיר חמק, ואז הגיע "רכבת לילה לקהיר" והחזיר את כולם לאקסטזה צפויה.
משינה יודעת מצוין למה הקהל מחכה. זה בסדר. שלושה שירים מהחדש,  ואולי זה היה יותר מדי. גם "השמיעו קול" עוד לא הפך חלק משרשרת הלהיטים לנצח: השמיעו קול, מבקש יובל בנאי. בואו נחדש את המחאה – בשביל מי  שנשאר, למי שהוא זר, בשביל אלה שכבר מתים, לחברים שעוד מעט הולכים, התמימים המעטים. הנקודה היא שככל הנראה, לפי המצב, גם אם נשמיע קול, זה יהיה קול קורא במדבר, קריאה שתיפול על אוזן אטומה. המוסיקה והטון משדרים מצברוח נוגה. סולם שמשאיר אותנו באפלה. יובל בנאי נשאר כמעט לכל אורך השיר במנעד נמוך. אין כאן זעקה, אלא בקשת חמלה. האם היא מסוגלת לנצח את כל מי שאינו מבין איפה הוא חי.
יכול להיות שמשינה מתה לגעת בפוליטיקה חברתית כהמשך ל "למה לי פוליטיקה עכשיו", שהגיע למופע הצהריים. אז שלומי ברכה כתב על מצב של הישארות מהצד. אתה לא באמת רוצה או יכול להיות מעורב, כי במילא לא תוכל לשנות את המצב.
"השמיעו קול" לא ממש מרים את נס המרד והשינוי. זה אינו רוקנ'רול בועט, אלא נשמע כבקשה מתוך ייאוש, וככזו הוא אכן משקפת נאמנה מצב נואש.
הכי טוב לחזור למוכר ולשמח. ממש אין (לקהל) מקום לתלונות. משינה איז בק אחרי 33 שנה על הבמה. כל החברים הותיקים עדיין מתייצבים למשימה. הלהיטים יגיעו, כולל שני קאברים – Psycho Killer של "טוקינג הדס" – אחלה ביצוע, ו – Knocking on heavens door של דילן. ההרכב – מורחב וכולל את זהר גינזבורג בגיטרה חשמלית, איתן רז בתופים אלקטרוניים וכלי הקשה, גליה חי בויולה ושירה ועוד חטיבת כלי נשיפה: שלומי אלון – סקסופון, יאיר סלוצקי – טרומבון, ספי ציזלינג – חצוצרה.
האם זה הערב הכי מענג שקיבלתי ממשינה? לא אסתכן בתשובה. אני לא מהסוג שקונה בקלות בלתי נסבלת כל התרפקות על העבר. מה שבטוח: משינה 2018 לא גרמה לי להרגיש נוסטלגיקן חסר תקנה הנמרח על להיטים ישנים. הגם שאני נגד הטרנד הזה של סגידה לכל מה ששייך לנכסי העבר, יש יוצרים והרכבים שמקבלים היתר לחזור אליהם, ואצל משינה  – כנראה לזמן בלתי מוגבל. משינה אינה חוזרת מהכפור. היא ממשיכה לחיות, נושמת ועדיין בועטת. יובל ושלומי הם עמודי תווך ששומרים חזק על שרידותה של הלהקה.
האלבום החדש הגיע במשורה, כנראה בצדק. גם אצל יוצרים והרכבים גדולים – קסם הראשוניות אינו חוזר בגדול, אבל משינה הייתה ותהייה תמיד הפאזל הזה, שכשמרכיבים את חלקיו מתבהר השלם, שכולל שירים שחלקם אולי נחשבים שחוקים, אבל בהרכב הזה, בעיבודים החדשים, מקבלים רוח גבית חזקה, שחוברת למשב חם מן העבר, יש שירים שממשיכים לשמור על טריות מפעימה כמו "לא יכול לעצור את זה" בדואט של יובל בנאי וגליה חי. גם "פוליטיקה" עוד עושה לי את זה בגדול.
שורה תחתונה: מופע קולח כמעט בכל חלקיו. גם מי ששונא את המילה "חגיגה", לא ימצא לה תחליף. טוב שהם עוד איתנו. ואפשר לומר שוב: עדיין אין אלטרנטיבה ראויה למשינה ברוק הישראלי.

שירים: את באה לבקר, עתיד מתוק, בלוז טאקו בר, שלג צח, בנות הים, ברחובות שלנו, לא יכול לעצור את זה, אישה, Psycho Killer, גברת שרה השכנה, למה לי פוליטיקה, דני, השמיעו קול, אהובתי, הכוכבים דולקים על אש קטנה, הכל התחיל בנאצר, שלח לי מלאך, מכונית,
אחכה לך הדרן: החומר החדש, רכבת לילה לקהיר, אין מקום אחר, תחזור.

הלהקה: יובל בנאי, שלומי ברכה, מיקל בנסון, איגי דיין, אבנר חודורוב

ביקורת האלבום "מתים שרים הולכים"

צילום: מרגלית חרסונסקי

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן