נועם בנאי מתערטל בשיר נוגה על חיים ומוות. שר על מה שנשאר בסוף – ריח יום שישי, מרפסת נושמת, ארגז אחד, רסיסי חלום שבור, עץ נבול ליד אגם קטן. את התובנות לגבי סופנו הוא בחר לשיר בליווי מינימליסטי, בעיבוד שחושף אותו כזמר, וכאן הבשורות פחות טובות. הביצוע נשמע כמו סקיצה או חזרה לקראת. מתחיל נמוך, שר את השיר האיטי ישיר ואמוציונאלי מאוד, והתחושה היא של – העדר ליטוש, אי שליטה על הקול לא באספקט הפיזי דווקא, אלא היכולת להעביר את התחושה באופן שהיא תגיע ותיגע גם בך כמאזין. סינגר-סונגרייטר ללא ספק, אבל נדמה שהוא זקוק ליד מקצועית מכוונת כדי להפיק מכישרון היצירה מוסיקה שתחבר באופן אפקטיבי יותר בין הסונגרייטר לסינגר.
*** נועם בנאי כתב את השיר כמה ימים אחרי שאיבד את אביו, מאיר בנאי. " לאחר פטירתו של אבי, הרגשתי איך הנשמה שלו נפרדת מכל הקליפות המלוכלכות של העולם, ונשאר רק יופי צרוף ואור עצום הבטחתי לעצמי להשתדל לקחת את האנרגיה הזו ולהכניס אותה לחיים שלי השורש הטוב בכל אחד ואחד "
בסוף כולנו זיכרונות של אהבה
ואם זה ככה מי אתה
אולי ריח יום שישי אולי האור החם
המרפסת הנושמת או הכוכבים מעל
בסוף כולנו זיכרונות של אהבה
ואם זה ככה מי אני
אולי הילד האהוב אולי האבא החומל
אולי אתה אולי אנחנו זיכרון אחד שלם
נשאר רק עוד ארגז אחד
שלך פה בעולם הזה
ניקח אותו איתנו בדרכים
בטוטפות על ליבנו
בסוף כולנו רסיסי חלום שבור
דמעות זולגות ומתייבשות
עץ נבול ליד אגם קטן מלא תקוות גדולות
כולנו חלומות
