חשבתי על שיר מחאה. החזרה לדור שלם דורש שלום, שוויון, שינוי אחרי כל הבלגנים והטראומות.   נתן גושן וישי ריבו מנסים לגעת בהסטוריה של עם ישראל, מערבים מחאת רחוב, מלחמות  ("ריח קרבות… עם עייף חובש פצעיו …  צעקות בושה כבכל העיר"), טראומה ואקטואליה. ואז בחלק השני של השיר מגיעה הפניה אל האל הרחום והחנון. לא אנחנו נציל את עצמנו. יש "אבא". נחכה לו, נקרא לו בלילות, נצעק אליו ברחובות רחם עלינו. אולי התכוונו למשיח שממאן להגיע, אב בגדול – תפסת מרובה לא תפסת. לא מחאה ולא אמונה, אלא התבכיינות.
גושן את ריבו  שרים יחד "רחם עלינו". מתחבקים כדי לסלסל את איזושהי תוגה ויאוש המייצגים כביכול תחושה כללית. הם לקחו את היומרה למנגינה נוגה, לשירה ענוגה שנועדו לרגש. מה אומר: לא התרגשתי. חשתי מידה של מניפולציה בכריכת מחאת הדור הצעיר הצועק ברחובות ותחינה לרחמיו של החנון והרחום. אם השיר הזה נועד לסחוט ריגוש , דמעות והזדהות – אצלי זה לא קרה. למרות ששניים מהזמרים הטובים שילבו קולות, התוצאה היא ניסיון מלודרמטי לא אמין לכרוך כאב של עם, מחאת המונים ואמונה.

ריח הקרבות עוד באוויר/ עם עייף חובש פצעיו/ יושב, סופר ימיו.
צעקות בושה בכל העיר/ דור רוצה תשובה עכשיו,/ זכאי ולא חייב.
בגוף עייף מכשלונות,/ בלב שבור לחתיכות,/ נחכה לך שתקבל פנינו.
לך קראנו בלילות,/ ועוד נצעק ברחובות/ רחם עלינו אבא, הושיענו.
זמן אוזל, כולם ממהרים./ דור מחיש את פעמיו,/ רוצה הכל עכשיו.
שמש בשמיים אפורים/ עם בארץ אבותיו/ נלחם עוד על חייו.