אישית, אין לי זיכרונות ילדות מגיבורי על דמיוניים שממשיכים איתי על פני השנים, הגם שאני מבין לחלוטין את ההזדהות של ילדים ונערים עם דמויות בדיוניות בעלות כוחות על אנושיים שהפכו לאייקונים בתרבות האמריקנית. הבדיון כפול: גם הדמות היא אשליה וגם ההשתעבדות לה – דמיון שווא, אבל זה מה שמניע את החזרה לנושא. נתן סלור נשאר על הקרקע, כשהוא שר על סופרמן: "הוא עף אלי ישר מהפוסטר שבקיר". הביצוע חסר יומרות, שירה צנועה שמתכתבת בקלילות פופית קולחת עם החוויה. שיר לא "גדול", שמתבסס על עיבוד והפקה משמעותיים של אלון לוטרינגר שמשיבים רוח של שפת הפופ האנגלית במפרשיו בסגנון דאנס מסורתי של הסוונטיז והאייטיז. בלעדיהם השיר לא היה מה שהוא. צל"ש לקליפ אנימציה של ליאור שדה המשלב את ז'אנר הקומיקס, הוא הבסיס לסופרמן, בצורה אפקטיבית.
הייתי בן תשע וחלמתי חלום / אני זוכר אותו כאילו זה היום / והוא חוזר אלי בהיר כמו שאז היה
אמת וזיכרון או שבר הזיה
הוא עף אלי ישר מן הפוסטר שבקיר / בתוך החשיכה אדום כחול לבן שביר / חיבק אותי ועפנו אל מרחבי שינה / בבוקר כבר הרגשתי שמשהו השתנה
פרוס מעלי את הגלימה האדומה / נישן מחובקים יחד בדממה / בלי להציל את העולם / עייף מותש כמו כל אדם / בחר בי שוב מתוך כולם / I love you superman
שכב רגוע מעורסל / בחום מיטת גבישי קריסטל / רחף עכשיו חסר משקל / I love you superman
בלי לעוף אל החלל / בגוף כבד ומעורפל / פזר עלי קצת כוח על / I love you superman