"תרימו ת'ידיים גבוה", מעודדת עדן בן זקן בשיר מס. 2 באלבום החדש שלה.  ניסיתי להבין למה להרים ידיים. בשיר היא מבקשת מהבחור להיות לבד ורק בלילה לתת לה יד. מכאן – "תרימו ת'ידיים". שיר שמחה להילולת החתונה, מהיותר מטופשים באלבום. בשיר הבא "איך אתה יודע" היא מתבכיינת על "בלילות כמו מים/ מתחבקים תחת לשמים". "מים – שמיים" איזה יופי: לעדן בן זקן יצא חרוז.
אם לבכות – אז אני מעדיף לרקוד  "עד מתי" בקצב בלקני צועני מקפיץ, שיר שאומר שאחרי כל הלחצים הכלכליים –  "מספיק לבכות עכשיו הגיע זמן לרקוד". בסופו של דבר, במוסיקה של יצרני הפופ הים תיכוני – עדיף לרקוד מאשר לבכות, ובן זקן מאזנת בשיר בכי באוריינטציית הנכזבת שמקוננת על איך הוא עשה לה את זה – "סיפרו לי שעכשיו אתה יותר כבר לא בורח" (השיר "זיכרונות") אבל מיד עוברת לריקוד יווני מהיר ב"תרקדו". אז יאללה תרקדו:  "איך שהוא יוצא מהמקלחת / אני רוקדת הוא שובר לי עוד צלחת", והשאלה היא כמובן – האם התכוונה למנהג הנפוץ בטברנות ובמועדונים לנפץ צלחות או שמא חטף עליה עצבים. ובהמשך:  "בא לי מסיבה עכשיו עם אלף מוזמנים / שכולם נרים לחיים נחייך כל החיים". מבחינת בן זקן, הלילה עוד צעיר, והגיעה השעה להילולת ביטים אלקטרונית.
חצי מדינה ראתה לה את הטוסיק, והחצי השני תקוע בחזה. ממש ככה. כתבו לה ב"חצי מדינה", בן זקן שרה את הטקסט הזה בטון נוגה כאילו – בנפשה.  ההמשך – טקסט מסורבל וכתוב רע על כביכול מר גורלה של מפורסמת ש"למדה עם הלב שלה לרוץ". לא ברור אם הלב כיוון אותה למה שהיא רצתה באמת. לא ברור אם היא הסובלת או המבואסת או מי שמזדהה עם  סיפורה (של המבואסת הבוכה) או מבקרת את הסיטואציה. בסופו של שיר – הניסיון לייצר טרגדיה של מי שהחיים שלה "דבש", עסוקה במה "שלא חשוב", וחיה חיי שקר – נשמע בפיה של עדן בן זקן הזדהות בכיינית מלאת פתוס לא אמינה ולא מעוררת חמלה.
ה"יאסו" עם סטטיק, בן אל וסטפן לגר השאיר אותי מחוץ לחגיגה על קו סלוניקי תל-אביב המוגשת חצי עברית חצי אנגלית (מה עם יוונית?). זה אמור להצחיק, לשעשע / לבדר.  ניסו לעשות עלי מניפולציה מפוארת.  הצלחות השבורות, הטברנה, הבוזוקי, האוזו, הדרבוקות. גם הקליפ המושקע. לא עבד.בום בום בום. לא עשה לי כלום.
15 שירים באלבום בז'אנר הם כמות שחוזרת באלבומי הז'אנר,  (כמו באלבום החדש של אייל גולן). ואני לא יורד לסוף דעתם של המפיקים ללכת על כמות במקום לברור ולהגיע לאיכות. ככל הנראה – הלפנק, לפנק, לפנק הוא שקובע. הקהל מעדיף ואליו כמותי על פני קוואליטי פור מאני.
חיפשתי קוואליטי: "אוהבת" – הפקה רוקיסטית  (ינון יהל) המדגישה פסנתר סינקופי, ביצוע קולי חזק של מי שזועקת געגועים ל"אחלה גבר".
"חיים שלי" – אם יש כאן שורה אחת מעניינת, היא זו שהכלה עדן שרה: "ניצחנו הכל – איך נשארנו שפויים". במילים פשוטות: היו מהמורות שסיכנו את הנפש. איך בכ"ז הגענו עד הלום. היא מבקשת ממנו לשמור על הזוגיות הזו לעולמים, "הלוואי שהזמן יעצור לתמיד", מבקשת עדן, ואנחנו איתה במשאלתה. הפתעה: זה אינו  שיר חאפלות. בן זקן מתרפקת-מאנפפת בסלואו טמפו. יש עצב בשמחה,  המלודרמה הזו מכתיבה בסופו של דבר – שיהיה במזל. אושר ואושר. לעושר (ב-ע') אין מה לדאוג.
"תל אביב בלילה" – עדן בן זקן שרה מפיו של גבר – המציע לנערה הפרובינציאלית להירגע ממי שנשארה בדד ושבורת לב לאחר שאהובה עזב אותה – לצאת איתו לבלות בתל אביב ולשחרר מועקה. המוסיקה ממש לא "מזרחית". הצלילים מזכירים שירים של עידן זמרות הג'אז – בלחן ובעיבוד (דינה שור, הלן מירל, דיאנה וושינגטון). מבחינה זו – צל"ש למתן דרור, שעשה שיעורי בית ויישם השפעות,  וכיוון את בן זקן בתזמור למקומות חדשים ומאתגרים.  היא עולה על המסלול הזה במיומנות מפתיעה.
"מילה של גבר": בן זקן מסלסלת בטון דואב, מצליחה לשדר מסכנות של אישה פשוטה שנפגעה עד עומק נשמתה. פשטות של השיר  יפה. בן זקן נשמעת כאן בוגרת, מיוחדת יותר, אמינה יותר מאי פעם.המלכה של הז'אנר היא עדיין  זמרת יותר מוכתבת מאשר מכתיבה קו אומנותי, והיא ממשיכה מאזורי הנוחות המוכתבים לה, אבל כאן, נדמה, היא מצליחה לשדר אמירה בלי שנרגיש עוד שיר שנתפר במפעל ליצור שיר פופ ים תיכוניים. מממשת את הפוטנציאל הגלום בה בצורה אותנטית.
עדן בן זקן  תעדיף בשלב זה מסלול שירים שימלא לה את מנורה מבטחים על פני שירים מאתגרים לפי מתכוני אינסטנט שמייצרים עבורה. היא סומכת על להיטני הז'אנר שיעשו את העבודה בשבילה,  והם עושים את זה בהפקות פופ אלקטרוניות משדרגות. מהבחינה הזו – השגרה עדיין טובה לה.