עידן עמדי - עכשיו כולם רוקדים

"עכשיו כולם רוקדים" – יורד על תרבות החפלה

עידן עמדי

השיר "עכשיו כולם רוקדים"
5/5

עידן עמדי לקח על עצמו תפקיד כפול: להיות המוכיח בשער והחוזה את אחרית הימים. תביטו בקליפ. אין מה להוסיף. עמדי מציב מראה גדולה מול תרבות השמח והחפלה של המוסיקה הים תיכונית. על מה ולמה אתם רוקדים ושמחים כל הזמן? שואל עמדי. אתם "באמת שמחים או סתם מיואשים?" עמדי לא יקבל תשובות. לכל היותר ימשכו אותו למעגל המפזזים במשפט: "עזוב אותך משטויות. מה את מתפלסף. תהיה שמח, כי העיקר הוא לשמוח". כהני האי-מחשבה אינם שואלים שאלות. מכורים למנגינה. זה הכל. המושג "ייאוש" לא קיים בלקסיקון. בעיות קיומיות – מהם והלאה. לוקחים את אלוהים למעגל. משיח יכול לחכות. העתיד, סוף המירוץ  – מנבא שחורות. גם אז, כשכל הכוחות יכלו – ימשיכו לרקוד.
לא סתם מכסה עמדי את עיניו בבד שחור בקליפ. למה להביט למציאות בעיניים, כאשר אפשר לכסות אותם ולהמשיך להיות שמח?
אני אוהב את האומץ של עידן עמדי לומר את האמת, להביט למציאות ישר בעיניים. השימוש בפורמט מוסיקת השמח הים תיכונית אינו פשטני: עמדי מצליח להכניס את האוריינטציה המוסיקלית שלו לשיר. מבנה המלודיה והעיבוד מתוחכמים, מעצימים את התובנה. רק שלא יקרה לשיר הזה מה שקרה ל"מתוקה מהחיים" של דדי דדון/ אסי כהן, כשהפכו את הפרודיה ללהיט נורמטיבי לרחבות – כחלק מתרבות החאפלה. ההבדל: אצל עמדי זו אינה פרודיה, אלא אשכרה סטירה.

 עכשיו כולם רוקדים, הקצב משכר,/ אנשים צפופים בתוך המעגל, זזים יפה יפה/ ומחכים שמשהו יקרה.
אולי מחר תגיע התשובה, הדרך תתבהר.
חיוכים מטושטשים, יהיה מה שיהיה,/ הידיים באוויר,  טיפות זיעה על החזה, / ולפעמים אני שואל אותה בין כל האנשים/ אם אנחנו באמת שמחים או סתם מיואשים?
האורות מהבהבים , יהיה מה שיהיה/ הידיים באוויר, טיפות זיעה על החזה
ובחוץ יורד הגשם או על הפנים/ אבל מה זה משנה עכשיו?
עכשיו כולם רוקדים.
עכשיו כולם רוקדים, גם אלוהים נמצא/ וכל אנשי העיר החשובים , כהני המחשבה,/ הם מכורים קשה למנגינה,/ היום כבר לא מוצאים את המילים/ והפזמון עוד רגע בא
חיוכים מטושטשים, יהיה מה שיהיה,/ הידיים באוויר,  טיפות זיעה על החזה, / ולפעמים אני שואל אותה בין כל האנשים/ אם אנחנו באמת שמחים או סתם מיואשים?
האורות מהבהבים , יהיה מה שיהיה,/ והידיים באוויר, טיפות זיעה על החזה,/ ובחוץ יורד הגשם או על הפנים/ אבל מה זה משנה עכשיו,/ עכשיו כולם רוקדים.
בסוף הדרך בסוף הזמן, / מישהו יצטרך לומר לאן/ אבל השביל יהיה רחוק , / מכל בית מכל חוף.
בסוף הדרך בסוף הזמן, / מישהו יאמר לאן/ אבל אז השביל יהיה רחוק ,/ מכל בית מכל חוף/ וזה מרוץ כל כך ארוך,/ אין יודע את הסוף/  ונעמוד שם מותשים / אבל נרקוד תמיד רוקדים.

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

שיתוף ב facebook
share

0 אהבו את זה

גלריית תמונות

שיתוף הפוסט

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב linkedin
שיתוף ב email

תגובה אחת

  1. האמת שיר מעאפן שחוזר על אותם הנבואות זעם של של "תשליך" ו"ישראל" ולא מחדש כלום רק כל הזמן מזהיר אותנו שלא נדע איך לחזור, השאלה לאן לחזור? לאיזה מאה עמדי היה מחזיר אותנו? באמת מענין, אני בטוח לא הייתי חוזרת. גם המבקר לא מחדש כלום אותה ביקורת מילה במילה כמו בתשליך רק עם הרבה יותר נקודות.. הפכת להיות מבקר על אוטומט בלי באמת להקשיב לשיר אלה לשם הזמר/הכותב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

הכתבות המומלצות

המשך קריאה לפי סגנונות

דילוג לתוכן