עידן רפאל חביב משתף את הטבע, כשהוא שר על יחסים בינו ובינה. הרוח הקרה, השמש, הפרחים, הציפורים, עננים, כוכבים, הירח. גם ילדים תמים גויסו לצורך התובנה. הם נקיים מאותם מטענים שמהווים מכשול אצל המבוגרים. חביב אינו יכול לנתק את הסביבה מתחושותיו. היא מהווה מרכיב דומיננטי.
הסיפור: לא תמיד הסתדרו, חיפשו דרכים להגיד את האמת, האם דברים יכולים להסתדר?: "התקרבת ולחשת לי באוזן בוא תאכל אותי ככה, ככה כמו תאנה ותכתוב עליי שיר כזה שישאיר אותי כאן איתך לעולמי עולמים". בואו נהיה תמימים ונאמין ברומנטיקה של אהבה ושירים. השיר הוא שאמור להשאיר אותה, כי אולי זוהי הדרך "להגיד את האמת", שקשה לומר אותה פנים מול פנים.
עידן רפאל חביב נמצא במצב רוח של דכדוך. כשאתה מרגיש כך, זה הופך חלק בלתי נפרד מתעודת הזהות המוסיקלית שלך. הקול הקטן והמחוספס כמעט מלחש,  מגיע מאיזושהי כנות שגורמת לזמר להישאר באזור המינורי-אינטימי-מלנכולי, לשיר בהפנמה בקווי מתאר אקוסטיים רכים שהם חלק אינטגרלי מהמהות של הזמר והיוצר, שמערב זרם תודעה המכיל התחושה. תוגתו-שירתו נוגעת ומגעת. רגישותו מחלחלת להפקה מעודנת מופלאה.

והרוח קרה ועוברת/ את אומרת תשים ערמונים על האש/ והשמש ודאי שברחה מעיניי/ עוד תחזור בחמש או בשש
הפרחים צללו אל המים/ וריחם עוד עולה כדי גסיסה ללמד/ ציפורים שעזבו ודאי יחזרו/ מארצות החום אתיופיה וכו'
לא תמיד לא תמיד הסתדרנו/ חיפשנו דרכים להגיד את האמת/ כמו הרוח הזו שהבטיחה לבוא/ לטפל לסלק כל כאב
עננים נפרסו בשמיים/ דמדומי כוכבים בתוך חושך רעב/ ילדים יחפים על גבי דרקונים/ ירדמו בלי מטען על הלב
כל הטעם לאהוב אם אפשר לבקש/ לתת לקחת כשנותנים נמלטים מן האש/ תן לשמוח תן את הכוח לגשת לאור/ בלי לברוח אני שר ונשאר ועוד לילה עבר
הירח טיפס אל העמק/ חברים הצטרפו והלילה גועש/ ואני שוב נזכר איך אבא אמר/ תראה שאמא עוד תחזור לחייך
התקרבת ולחשת לי באוזן/ בוא תאכל אותי ככה, ככה כמו תאנה/ ותכתוב עליי שיר כזה שישאיר/ אותי כאן איתך לעולמי עולמים