מה שהיה הוא שיהיה, שר תום גפן, הבחור החדש בחבורת ילדי החוץ של עילי בוטנר. אין שינוי במהות הקיום. אתה יכול להיות מאושר לשעה אחת, להתנחם בשירים שישארו, אבל אז אתה מבין שדבר לא ישתנה. במזג האוויר, בנופים, במצבי הרוח, במוות. הולכים לכיוון אחד. הכל דועך. הכל נגמר. אין כרטיס חזרה. הזמן נגדנו, לא מרפא.
אפשר להלחין טקסט כזה בצליל עגמומי, מינורי ומאופק. עילי בוטנר בחר מסלול מלודרמטי, קו שמאפיין את הפופ הקצבי טמפרמנטי-אנרגתי שלו ושל להקתו. שירתו של גפן רגשנית לאללה, זועק את רגשותיו בהתפרצות רגשית מופרזת. רץ לפני השיר, נשאר בפסגה דלילת אוויר לנשימה. למרות שהנושא מסעיר – יש מקום להוריד הילוך, לא להפוך את רגשנות היתר לעיקר, לרדת ממסלול האוטוסטרדה המלודרמטי לשביל צדדי.
והיער נשאר יער/ והגשם נשאר גשם/ והקור נשאר קור/ בעצם/ והילד נשאר ילד/ והזקן נשאר זקן/ והאש מכלה את המים/ והמים לאש
והכל נגמר/ ולשעה אחת הייתי מאושר/ מריח זול מיטה קרה מטעם מר / נגמר נגמר / והכל דועך / רק החוטים שהסתבכו בשיערך/ והשירים שנכתבו רק בשבילך/ והזמן – הזמן לא מרפא
רק הפחד נשאר פחד/ והבדידות אותה בדידות/צ יכולנו להיות יחד/ והטעות אותה טעות/ והבית נשאר בית/ והעפר אותו עפר/ אין עוד חדש תחת השמש/ והעבר עבר עבר
והכל נגמר/ ולשעה אחת הייתי מאושר/ מריח זול מיטה קרה מטעם מר / נגמר נגמר/ והכל דועך
רק החוטים שהסתבכו בשיערך/ והשירים שנכתבו רק בשבילך/ והזמן/ הזמן לא מרפא/ והכל נגמר…והמים אותם מים/ והנוף אותו נוף/ וההר אותו הר / והסוף אותו סוף
